חיה, תושבת רובע ברוקלין שבניו-יורק, מיהרה כמו בכל בוקר. הילדים הוסעו למוסדות הלימודים עם האוטובוסים הצהובים הרגילים והיא מיהרה לעבודה. מבט בשעון הבהיר לה שהאיחור לעבודה הפך מחשש לעובדה מוחלטת.
ברוב חיפזון לא שמה לב לשוטר אמריקאי שאותת לה לעצור בצד. כשכבר שמה לב היה קצת מאוחר. פניו הקשוחות של השוטר הבהירו לה שבנוסף לאיחור לעבודה, כנראה משחר לפתחה גם קנס גדול.
"תעודות בבקשה!", נבח השוטר בקול. חיה החלה מחטטת בתיק במבוכה. המסמכים האלה… תמיד כשהיא מחפשת אותם הם נעלמים. לפתע נתקלו עיני השוטר בתמונת הרבי שהייתה תלויה על השמשה.
"האם אתם מחסידיו של הרבי מליובאוויטש?", שאל בסקרנות.
חיה הייתה המומה לשמוע את אזכורו של הרבי מפי השוטר. היא בחנה את תווי פניו. הם ממש לא נראו יהודיים. ההפתעות לבוקר הזה לא נגמרות… היא השיבה בחיוב. תוהה לאן תוביל השיחה הלא שגרתית.
"אם כך הרי שלא אתן לך את הקנס המתוכנן…", סגר השוטר את פנקס הקנסות בהחלטיות. "הרבי הזה עשה לי נס גדול". חיה נדהמה. סוקרת שוב ושוב את השוטר הגוי שמדבר על נס מהרבי. היא היססה לרגע לפני שהחליטה לקרוא דרור לסקרנותה. "אשמח לשמוע על הנס", ביקשה. לפחות יפצה הסיפור על הבוקר הלא מוצלח…
השוטר התחייך לפתע. מכוניות נסעו על הנתיבים ורעש המנועים הפריע. השוטר הרים קולו והחל מספר:
"זה התרחש לפני שנים כשהייתי חלק מקבוצת שוטרים שנהגה ללוות את הרבי בנסיעתו לקברו של חמיו, הרבי הקודם מליובאוויטש. הנסיעה הייתה חוויה מיוחדת שלא הכרתי בתפקידי שמירה אחרים שהיו לי. בזמן ההמתנה עד לסיומו של הרבי את תפילותיו, היו לי שיחות משותפות עם אנשיו של הרבי. הם חשפו אותי לעולם חדש של מושגים שלא הכרתי.
"באחת הפעמים שוחחו אנשיו של הרבי ביניהם בהתרגשות גלויה. הרגשתי איתם די בנוח והרשיתי לעצמי לשאול מה פשר ההתרגשות. הם הביטו בי רגע בספקנות, כאילו מתלבטים אם גוי כמוני יבין את התשובה בכלל… "הרבי עושה הרבה ניסים מיוחדים", הסבירו. "התרחשויות לא טבעיות ומיוחדות".
"התלבטתי רגע וסקרתי שוב את פניהם, מסתפק אם לשאול את השאלה. כן, אשאל. 'האם הרבי עושה ניסים גם לגויים?'.
"אנשיו של הרבי הביטו בי בסקרנות גלויה. 'כן, בטח'. ואז אחד מהם הנמיך קולו והתנגן בדיסקרטיות: 'האם אתה זקוק לנס?'.
"היה לי קשה לשתף אותם אך עשיתי זאת. מי יודע, אולי הרבי היהודי יוכל להושיע גם אותי. סיפרתי להם כי אנחנו נשואים כבר תשע שנים ובדיוק בשבוע שלפני כן הודיעו לנו הרופאים שלאחר שנים של ניסיונות וטיפולים אין בידם להושיע. אנחנו שבורים ורצוצים. כשבע שנים הסתובבנו בין רופא אחד למומחה אחר, בין פרופסורים ושיטות שונות. האומנם הכול הסתיים במפח נפש ולעולם לא נחבוק ילד משלנו?
"אנשיו של הרבי לא נתנו לי להתייאש. 'בפעם הבאה שתלווה את השיירה של הרבי תעמוד ליד הדלת של המכונית, ותבקש מהרבי שיברך אותך בילד', הדריכו אותי.
"כך בדיוק עשיתי. עמדתי בדרכו של הרבי אל המכונית ושאלתי: 'רבי, האם אתה מברך גם גויים?'. הרבי השיב שהוא משתדל לסייע למי שהוא יכול. הוא הדריך אותי לרשום על פיסת נייר את שמי ושם אבי, שם אימי ושם אביה.
"בידיים רועדות הזדרזתי לרשום את כל הפרטים, כפי שהרבי הדריך אותי. מול עיני ניצבו כל שנות הטיפולים הרפואיים והניסיונות שעברנו. ידעתי, שכעת זהו המוצא האחרון.
"תשעה חודשים אחר כך אשתי ילדה בן! הרופאים היו המומים. חזרנו לכל הרופאים שטיפלו בנו כשבנינו בידינו. הם כולם גרדו ראשיהם במבוכה והושיטו ידיים לצדדים בחוסר אונים. 'א מיריקל! זהו נס!', השתתפו בשמחתנו. לא היה להם הסבר רפואי לנס".
חיה נדהמה מהגילוי המפתיע. "תודה", אמרה לשוטר. "הסיפור הוא רווח גדול יותר מהויתור על הקנס", חייכה.
"רגע", הוסיף השוטר. "הקוריוז הבא בטח יפתיע אותך עוד יותר: קראנו לבן מנדל, כשמו של הרבי. בתחילה אשתי והמשפחה המורחבת לא הסכימו לשם. 'מדוע שלא תבחרו שם אמריקאי טיפוסי שאיתו ירגיש הילד נח בחברה?'.
"אך אני התעקשתי. 'הילד ידע שנקרא בשם של רבי יהודי וכך ויזכור לנצח שנולד בזכות ברכתו של רבי יהודי וידע להתנהג יפה ליהודים".
