על הפסוק "כי האדם עץ השדה", אומרים חז"ל: "מלמד שחייו של אדם אינן אלא מן האילן". מאמר זה דורש ביאור: הלוא האדם ניזון גם ממאכלים אחרים ולא רק מן האילנות; כיצד אפוא חז"ל קובעים ש"חייו של אדם אינן אלא מן האילן"?
תורת החסידות עומדת על העובדה שאמנם האדם אוכל גם מזונות מן החי, אולם עיקר מזונו מן הצומח. כמו-כן הלחם, שהוא מן הצומח, משביע את האדם יותר מהבשר, שהוא מן החי – "ולחם לבב אנוש יסעד". והלוא מין החי דרגתו גבוהה משל הצומח, ואם-כן מדוע אין הוא משביע כמו הצומח, הירוד ממנו?
ההסבר הוא, על-פי תורת הבעש"ט, שהרעב והצמא הגשמיים אינם אלא בבואה לרעב ולצמא של הנשמה לניצוצות האלוקיים הטמונים במזון. הנשמה משתוקקת לניצוצות הללו, והדבר משתקף בתחושת הרעב והצמא הגופנית. וכך מפרש הבעש"ט את הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" –מדוע בני-אדם רעבים וצמאים? משום ש"נפשם בהם תתעטף" – הנפש עטופה ברעב ובצמא לניצוץ האלוקי.
אותם מאכלים שיש בהם ניצוץ אלוקי נעלה יותר, ובכך הם משביעים את הנשמה, מביאים גם תחושת שובע לגוף. משום כך האדם זקוק למזון מן הצומח יותר ממזון מן החי: הניצוצות האלוקיים הטמונים בצומח מקורם בדרגה אלוקית עליונה מן הניצוצות שבחי.
אמנם הצומח נחות מן החי, אך מבחינת הניצוצות האלוקיים מעמדו גבוה יותר. הכלל הוא שככל שדבר מסויים ירד לדרגה תחתונה יותר, זו עדות לשורשו העליון יותר. על-כן הצומח, הנחות מן החי, יש בו ניצוצות נעלים ביותר, שהנשמה זקוקה להם יותר מאשר הניצוצות שבסוג החי.
על-פי זה אפשר לבאר את דברי חז"ל ש"חייו של אדם אינן אלא מן האילן": לפי שעיקר חיותו של האדם מהצומח, ושיאה של הגדלות הקיימת בסוג הצומח היא באילנות, לכן אומרים שחיי האדם מן האילן הם.
עניין זה מלמד אותנו כיצד להתייחס לכל ענייני העולם. אפילו האכילה והשתייה, שהן צרכים בסיסיים וחיוניים לקיום האדם, תלויות בעיקרם בניצוץ האלוקי שבפנימיותם, ולא בעצם גשמיות הדברים. הניצוץ האלוקי הוא הקובע את מידת חיוניותו של הדבר, מכיוון שהוא העיקר.
גישה זו מאפשרת לאדם לחפש בכל פעולותיו ומעשיו את הניצוץ האלוקי, ובכך להסיר את המסווה הגשמי ולהגיע אל נקודת האמת שבכל דבר. בירור זה של הניצוצות וגילוי האלוקות שבמעשינו הגשמיים מכשירים את העולם לתכליתו – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", בגאולה האמיתית והשלמה, שאז תיראה בגלוי האלוקות שבכל פרט בעולם.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1114)
