בליל הסדר יצאנו ממצרים אבל בשביעי של פסח עברנו את ים סוף.
יציאת מצרים
לאחר שעם ישראל יוצאים ממצרים, הם בורחים במשך כמה ימים וביום השביעי מגיעים לים סוף. פתאום בני ישראל מוצאים את עצמם במילכוד. לפניהם הים, מאחוריהם המצרים ומצדדיהם שני הרים גדולים. מה עושים ?
לא פשוט. גם אנחנו נמצאים במצב דומה לפעמים. גם אנחנו יוצאים ממצרים, כל יום. כל פעם שאני מחליט שאני לא עבד יותר, אני גם יוצא קצת ממצרים.
אפשר להחליט להפסיק להיות עבד של הכסף, לא לרדוף אחרי כסף. אפשר להפסיק להיות עבד של הכבוד, להפסיק לרדוף אחרי כבוד כל הזמן, ולחיות מתוך מניעים של קבלת עוד קצת כבוד מעוד מישהו. אפשר להפסיק להיות עבד של המעסיק שלי, או של המשפחה שלי, כל אחד פי המצב האישי שלו.
אבל גם אחרי שאיפטר מכל ה"פרעה" החיצוני, עדיין ישאר פרעה פנימי. כלומר אני יכול להפסיק להשתחוות לדולר, או לכבוד המדומה, אבל עדיין אני עבד, אני עבד של עצמי, עבד של היצרים שלי, עבד של האגו שלי.
כדי להשתחרר מכל ה"עבדויות" שלי , זה רק עלי די שאשתעבד ל"בעל הבית" האמיתי, לקב"ה. כפי שהוא אומר בעצמו על עם ישראל. עבדי הם, ולא עבדים לעבדים.
כאשר יהודי מחליט שבעל הבית שלו זה בורא עולם ומנהיגו אז באמת הוא יוצא ממצרים.
אבל זה לא מספיק.
גם בני ישראל יצאו ממצרים, הם כבר התרחקו שבעה ימים ממצרים ועדיין המצרים היו בעקבותיהם, רק אחרי קריעת ים סוף נשלם התהליך של יציאת מצרים. כלומר גם אחרי שיצאו ממצרים הגיעו למכשול נוסף – הים. כך גם אצלנו אפשר לצאת מהמיצרים האישים שלנו ולהיתקל בים, להגיע למכשול, לניסיון. כיצד זה ייתכן הרי כבר יצאנו ממצרים, אנחנו כבר לא עבדים, מדוע שוב יש ניסיון ?
יציאת מצרים, כאמור, היא רק השלב הראשון.
יציאת מצרים הוא השלב בו אני מקבל על עצמי את מלכותו של מלך מלכי המלכים, אני מכיר בו ומתבטל לרצונו. אך בשלב זה אני עדיין עושה זאת רק כי הוא אמר, לא כי אני מבין. אני עושה את זה כי הוא רוצה ויש לשמוע בקולו, אבל אני עדיין לא התחברתי לכך באופן אישי.
אני מניח תפילין ושומר שבת, אבל אני לא מבין מה אני עושה, כל העבודה הרוחנית שלי היא בקבלת עול, עושה מה שאומרים לי.
מצב זה לא יכול להימשך זמן רב.
כל אחד צריך תענוג בחיים, אם התענוג לא יגיע מצד הקדושה, הוא יגיע מהצד השני. אם אני רק אקיים את רצון השם בקבלת עול ללא הבנה ותענוג, אז התענוגות מהעבר, המצרים שלי ימשיכו לרדוף אחרי, ובסופו של דבר גם יתפסו אותי. מי שהיה רגיל ליהנות מבילויים בשבת, צריך למצוא עכשיו איך הוא מתענג מהשבת בקדושה. כל עוד שזה לא קורה הוא לא סיים את יציאת מצרים הפרטית שלו, המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.
קריעת ים סוף
הים מסתיר על מה שבתוכו, המביט בים מבחוץ לא רואה את כל מה שיש בפנים. מי שמניח תפילין ולא מבין מה הוא עושה , מהי הפעולה הרוחנית , מה ההשפעה על העולם בהנחת התפילין שלו, משול למי שיצא ממצרים אך עומד על שפת הים.
הוא לא רואה מה הוא עושה, הוא לא מבין, וממילא הוא לא מתענג מזה. הוא לא מתענג מזה ולכן המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.
כדי להגיע לתענוג בקיום התורה ומצוות, צריך ללמוד, צריך להבין, צריך להפנים, צריך להרגיש את היוקר שבכל מצווה, את התענוג שבקדושת השבת, התענוג שבהנחת תפילין, התענוג שבעשיית טובה ליהודי שני.
תענוג זה מגיע דווקא מלימוד פנימיות התורה.
פנימיות התורה היא הנשמה של התורה, היא מחברת את הנשמה שלנו ל"נשמה" של הקב"ה. אם לומדים רק את החלק הגלוי, יודעים רק מה לעשות אבל לא למה לעשות, וממילא יצאנו ממצרים אבל עוד לא קרענו את הים.
כתוצאה מכך, כאשר עמדו על שפת הים התחלקו בני ישראל לארבע קבוצות, כאשר לכל אחת היה רעיון אחר מה לעשות. ארבעת הרעיונות האלה נמצאים גם בראש שלנו, כאשר אנחנו מגיעים לים הפרטי שלנו.
ארבעת הרעיונות
קבוצה אחת הציעה לקפוץ לים, הם פשוט היו מיואשים ועייפים מהבריחה ממצרים וחשבו כי הפיתרון הכי פשוט הוא לקפוץ לתוך המים. גם אנחנו לפעמים חושבים שאם יש קשיים הכי טוב לקפוץ לים. איזה ים ? ים התורה , ים של תשובה, להיכנס לבית המדרש ולהתחבא משאר העולם. שם בבית המדרש המצרים לא מציקים לנו, ולכן אנחנו מעדיפים להישאר שם כל הזמן.
קבוצה שנייה הציעה לחזור למצרים – נמשיך לקיים תורה ומצוות אבל כמו עבדים. נקום לתפילת הנץ, אבל בלי חשק, בלי תענוג, נעשה הכל כלאחר יד, רק באופן טכני, חיצוני, בלי התלהבות. קבוצה זו לא השכילה להבין את היוקר של כל מצווה, איך שכל מצווה שאנו עושים יכולה להביא את הגאולה לעולם, איך שכל מצווה ממשיכה אור לנו ולסובבים אותנו. גם אנחנו צריכים לזכור תמיד שלא יצאנו ממצרים כדי לחזור לשם. לא קיבלנו את עולו של הבורא כדי לעשות את רצונו בעצבות וללא חיות. מצווה צריך לקיים מתוך הכרה שזה הדבר החשוב ביותר בעולם. אם אני יצאתי ממצרים אבל אני לא בשמחה, משהו כאן לא בסדר.
קבוצה שלישית הציעה להילחם במצרים – הרי המצרים רודפים אחרינו, אז אנחנו נילחם בהם בחזרה. באמת נשמעת סברה טובה, חדורה ברוח קרב. הבעיה היא שלא זו הייתה הוראה שקיבלנו ממשה רבנו, הוא אמר שנתקדם להר סיני, הוא לא ביקש שנתחיל מלחמות. גם אצלנו אפשר לזהות את המצב בו אנחנו מחפשים במי להילחם, מתעסקים עם החושך ולא עם האור. צריך לחפש את האור ולהגביר אותו. מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך, לא לחפש את המלחמות.
קבוצה רביעית הציעה הצעה שנשמעת ממש טוב. היא אמרה שלא צריך לעשות כלום, רק להתפלל.
אכן זה מראה על מדרגה רוחנית גבוהה ואמונה חזקה בקב"ה, אך גם קבוצה זו טעתה כשאר הקבוצות. רצון השם הוא שבנוסף לתפילה נעשה "כלי" בטבע, נעשה פעולות שבהן תימשך ברכתו של הקב"ה, לא רק להתפלל, לעשות מעשה ועל ידי זה למשוך את הברכה. גם בחיים הפרטיים שלנו צריך לזכור כי אין להסתפק בתפילות ויש גם לעשות מעשים.
אכן, הברכה מגיע מהשם, אך אותו אחד שמברך מבקש שנעשה גם מעשים. זהו גם אתגר גדול יותר באמונה. כאשר הברכה מגיעה ללא פעולה שלנו ברור לנו כי זה מגיע מהשם. כאשר התוצאה מושגת ללא תפילות ברור כי זה מאיתנו. כל האתגר הגדול הוא להתפלל, לעשות וכאשר הצלחה מגיע לדעת שאף על פי שעשינו, הברכה הגיע מהקב"ה.
לקרוע את הים
משה רבנו ביטל את כל הרעיונות במשפט אחד. "התייצבו וראו ישועת השם", אמר לכל הספקנים שרצו לקפוץ למים. "אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם עוד" ענה לאלה שרצו לחזור למצרים. "השם ילחם לכם" זו התשובה למחרחרי המלחמה והמריבות, "ואתם תחרישון" ענה לקבוצה שרצתה לעמוד ולהתפלל בחוסר מעש.
אז מה לעשות
"דבר אל בני ישראל וייסעו" – תתקדמו קדימה, לתוך היום, אין ים. הניסיון אינו מציאות אמיתית, הוא רק ניסיון, הוא בא לבדוק אותך מצד אחד אך להעלות אותך להרים אותך על נס מצד שני. הניסיון עוזר לך לגלות את הכוחות הפנימיים שבך שבזמן רגיל לא מתגלים. תקפצו למים ותבטחו בהשם.
כך עשה נחשון בן עמינדב. הוא קפץ למים מתוך אמונה גמורה וביטחון שהקב"ה כבר יפתור את "בעיית המים". ואכן כך היה, עם כניסתו למים (לא כל כך מהר, רק כשהמים כבר הגיעו לו לפנים) הים נקרע, אפשר היה להשלים את יציאת מצרים ולהתכונן כבר לשלב הבא – מתן תורה.
חג שמח!
מאמר זה באדיבות אתר היהדות הפופולרי בישראל "יהדות TV"
