הידיעה על מות הסבל מצפת הביאה למקום קומץ אנשים, בעיקר מקרב חבריו לעבודה, אנשי עמל יגעי-כפיים. הם עזבו את ענייניהם ובאו ללוות את חברם בדרכו האחרונה.
ההלוויה הקטנה התנהלה לאטה, עוברת בסמטאות העיר המתפתלות, בדרכה לבית-החיים העתיק. במסעה חלפה גם במשעול צר, שאליו השקיפו חלונות ביתו של הצדיק רבי אברהם-דב מאווריטש, מחבר הספר 'בת-עין'. לפתע יצא הצדיק מביתו והצטרף למלווים המעטים. הוא לא הסתפק בליווי קצר, כדרכו ברוב ההלוויות שבהן השתתף, אלא המשיך עם המלווים עד מקום הקבר, ואף המתין לסתימת הגולל.
השתוממו המלווים על הכבוד הרב שחלק הצדיק לסבל. אולי היה הסבל אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים, תהו בליבם. אם-כן, תמהו, מדוע לא קרא הצדיק לכל שאר תושבי העיר להצטרף גם-כן למסע הלווייתו של 'הצדיק'?
מחמת יראתם מהצדיק לא העזו המלווים לשאלו על כך. הם קיוו כי הוא-עצמו יבהיר להם את פשר הדבר.
ואמנם, לאחר ההלוויה פנה הרב אל כמה ממקורביו וביקשם לגשת לבית הסבל ולחפש שם עדויות לצדקת הנפטר. עד מהרה הגיעו הללו לבית האלמנה ובהסכמתה סיירו בו סיור חטוף. כעבור שעה שבו אל הצדיק בידיים ריקות. "לא מצאנו שם ספרי קבלה או כל ממצא אחר שיעיד על היותו של הנפטר איש-מעלה, למעלה מסבל פשוט", אמרו.
דעתו של רבי אברהם-דוב לא נחה. "שובו לביתו ודובבו את האלמנה; אולי מפיה תצליחו לדלות פרטים חדשים על אישיותו של הנפטר", הורה להם. עשו כן השליחים וגם הפעם העלו חרס בידם.
הצדיק לא אמר נואש. "חזרו אל האלמנה ובקשוה לספר לכם על מהלך חיי בעלה", אמר להם והוסיף, "רשאים אתם למסור לה כי בשליחותי באתם אליה".
כששמעה האלמנה את בקשת הצדיק החלה לספר:
"בשנים הראשונות לנישואיי היה בעלי המנוח רוכל, הסובב בכפרים ובעיירות. בזמן קבוע מראש היה מגיע לכל כפר ולכל עיירה ומביא לתושבים את מבוקשם. רוב לקוחותיו היו כפריים ערבים, תושבי הגליל העליון.
"בצעירותו היה בעלי איש יפה-תואר, גבה-קומה, ונשא חן בעיני כל רואיו. הפרנסה הייתה מצויה ברווח ובכבוד, וחיינו התנהלו על מי-מנוחות. לפתע נחתה עלינו צרה נוראה – בתו היחידה של שיח' ערבי נכבד חשקה בבעלי.
"אביה השיח' הזמינו לביתו וסיפר לו על רצונה של בתו להינשא לו. הוא תיאר באוזניו את ניסיונותיו הכושלים להניאה מכך. 'אם איני נישאת ליהודי זה, טוב מותי מחיי', הודיעה הבת לאביה.
השיח' הציג לפני בעלי שתי אפשרויות: אחת – סעודת נישואין, בגדים יקרים, מתנות וכסף. השנייה – מוות.
"בעלי המנוח לא היסס אפילו לרגע. היה ברור לו כי יעמוד בניסיון ויהי-מה. הוא היה מוכן למסור את נפשו, ולא לעבור על רצון ה', אך חיפש דרך נאותה להיחלץ מהצרה שניחתה על ראשו. לשיח' לא גילה זאת. להפך, הוא נתן לו להבין כי נענה לבקשתו.
"השיח' שמח מאוד, בידעו כי חיי בתו ניצלו וגם כי זכה בחתן יפה-תואר, ישר והגון. מיד ציווה על משרתיו להכין סעודת נישואין כיאה לבתו היחידה של השיח' העשיר.
"ליל החתונה הגיע. השיח' המאושר ישב לצד החתן. בעיצומה של החגיגה הגישו להם המשרתים נרגילות לעישון. במרכז עמד מגש נחושת, ועליו גחלים לוחשות. כל אחד ואחד מהמכובדים נטל מהגחלים כדי להזין בהן את הנרגילה שלפניו. ענני עשן החלו להיתמר מעל ראשי המסובים.
"גם החתן התקרב למגש כדי לקחת ממנו גחלים. לפתע, לתדהמת הכול, הרים את המגש העמוס בגחלים והפכו על בטנו ורגליו, כשהגחלים שורפות את גופו. בהלה ומהומה קמו במקום והשמחה נהפכה לתוגה. השיח' חש בוש ונכלם מהתנהגות החתן. הוא וחבריו החלו להלום בגופו של בעלי, שכבר היה מלא כוויות. דעתם לא נחה עד אשר גירשוהו מהמקום, שותת דם ומיוסר.
"כל עוד רוחו בו נמלט בעלי מהכפר. בדרך-לא-דרך הצליח להגיע הביתה, פצוע, חבול וחולה. עד מותו סבל ייסורים מהכוויות הקשות. אף-על-פי-כן היו פניו מאירות, ובליבו שמח תמיד על שבעזרת הקב"ה הצליח לעמוד בניסיון. את כל ייסוריו קיבל באהבה", סיימה האלמנה המתייפחת והוסיפה, "זה היה בעלי המנוח".
השליחים הקשיבו בהתרגשות לסיפורו המופלא של הסבל, וידעו כי הפעם תנוח דעת רבם. ואמנם, כששבו אליו וסיפרו לו את דברי האלמנה, הבחינו באור שזרח על פניו של הצדיק. "כאשר עברה ההלוויה ליד ביתי ראיתי עמוד אש עולה מהמיטה ומזדקר עד השמים", אמר להם, "כעת אני גם מבין מדוע זכה לכך".
