כששואלים חסיד חב"ד מי מנהיג כיום את חסידות חב"ד, הוא משיב בפשטות: "הרבי". התשובה הזאת גורמת לשואל השאלה לבהות לרגע באיש-שיחו, כדי להבין בדיוק את כוונתו. הלוא הכול יודעים שקרה דבר-מה לפני 29 שנה, באותו מוצאי שבת-קודש, פרשת חוקת, תשנ"ד. ובכל-זאת, התשובה התמימה והפשוטה הזאת היא האמת, שבה מאמינים כל חסידי חב"ד בכל ליבם ובכל נפשם.
כיום, אחרי 29 שנה, אין צורך באמונה גדולה כדי לחוש כך. במידה מסויימת אפשר לראות זאת גם בעיני הבשר שלנו. עדיין זוכרים אנו את התחזיות של מומחים למיניהם על ההתפוררות הצפויה למפעליו של הרבי. הלהט ידעך, השלוחים ישובו לחיקה החמים של משפחתם וסביבתם המקורית, החסידים יתפזרו לכל עבר ועוד כהנה וכהנה. אלה היו תחזיות שהתבססו על תמונת המציאות כפי שנראתה לעיניהם של אותם מומחים, אבל הם לא הביאו בחשבון שיש מציאות שאינה נראית לעיניים, אבל היא קיימת במלוא עוצמתה.
צבא השלוחים
תורת החסידות מלמדת ש"רועי ישראל לא יעזבו צאן-מרעיתם". צדיקים, מנהיגי ישראל, אינם עוזבים את עדתם והולכים להתענג בגן-העדן. הם מוסיפים להרעיף ברכות על המקושרים עליהם, לעורר עליהם רחמים ולהעניק כוחות וסיוע מלמעלה.
בספר הזוהר נאמר דבר מופלא עוד יותר, שצדיקים אחרי הסתלקותם קיימים ופועלים בעולם הזה יותר מבחייהם. כאשר נשמתם הייתה מלובשת בגוף גשמי, הייתה מוגבלת במגבלותיו של הגוף, מגבלות של זמן, מקום וכדומה. לעומת זאת, אחרי הסתלקותם סרו המגבלות הללו, וממילא יכולתם של הצדיקים לפעול בעולם גדלה לאין-שיעור.
ואכן, כל המתבונן בהתפתחות העצומה שחלה במוסדותיו של הרבי ובמפעל השליחות ב- 29 השנים שחלפו, רואה בעיניו כי הכוח המניע שעמד מאחורי כל המפעלים הללו בעבר, קיים במלוא עוצמתו, ואף ביתר שאת. אין זה כמו מכונית הממשיכה לנסוע גם אחרי שמנועה כבה. מכונית כזאת אמנם תמשיך לנסוע קצת, אבל מהירותה תרד בהדרגה, עד שתיעצר. לא ייתכן שמהירותה תואץ, והיא תעלה על הרים ועל גבעות, ותוסיף לנסוע אלפי קילומטרים. אם היא נוסעת כך, זה עצמו מוכיח שמנועה פועל בכל הכוח והעוצמה.
ב 29 השנים האחרונות גדל צבא השלוחים של הרבי ליותר מפי ארבעה. אלפים של שלוחים חדשים יצאו לקצוות תבל, כדי לעורר את הניצוץ היהודי, לחמם נשמות ולבנות חיים יהודיים. אם תשאלו כל אחד ואחד מהם מי הוא, ישיב בטבעיות גמורה: "אני שליח של הרבי מליובאוויטש". אם תבררו אצלו מניין הכוחות, תקבלו את התשובה: "מהרבי".
אמונה וזעקה
רבבות אלפי ישראל עולים מדי שנה אל ציונו הקדוש של הרבי, שופכים תחינה ורואים ישועות מופלאות. הם רואים בעיני-בשר איך מתחוללים דברים מופלאים אחרי שהשתטחו על הציון הקדוש. רבבות יהודים מכל רחבי העולם משגרים מכתבים ו'פתקים' אל הציון. לכל אלה ברור שהרבי שומע את בקשתם ומעורר עליהם רחמים לפני הקב"ה.
ברור שאין בכל זה כדי להחליף את האור הגדול שהיינו רגילים לראות בשנים שקודם-לכן. גדול הכאב על שאיננו זוכים לראות את הרבי בעיניים הגשמיות שלנו ולשמוע את מעיינות תורתו. זוכרים אנו איך בקע תמיד קולו הברור והצלול דווקא בשעות של ליקוי-מאורות, חרדות ומצוקות, כמו התקופה שבה אנו שרויים עכשיו.
לכן אנו מתפללים וזועקים לקב"ה שישים קץ לחשכת גלותנו וישלח לנו את משיח-צדקנו, אולם גם ברגעים שנותרו עד ביאת הגואל יודעים אנו שהרבי נמצא עמנו, ו"מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".
| הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד בישראל. |
