אחת הבעיות של החברה הליברלית היא הסכמה על מטרת החינוך. מה נועד החינוך להשיג? האם כולנו שותפים לאותה מטרה? על איזה ערכים מסכימים ועל אילו לא? מזווית מסוימת, הבעיה השנייה היא שהשותפים להליך החינוכי, המורים והתלמידים, אינם מפנימים את הצורך לקדם עבודה עצמית פנימית, משמעותית, כדי להגיע להישגים.
הרב יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל, ניסח בהיותו בן 17 בלבד, כמה כללים הנוגעים למבנה החינוכי הרצוי. רעיונות שעדיין לא נס ליחם.
הנה הפשטה של כמה מאותם רעיונות וכללים:
מטרת החינוך: לכל אדם כישרונות ומעלות כמו גם חסרונות ופגמים. מטרת ההליך החינוכי, בכל מקום ובכל זמן, היא לשרש את המידות המגונות ולהקנות מעלות נאותות תחתיהן. היתרונות של האדם נועדו לסייע לו להתמודד עם החסרונות.
חינוך והוראה: למרות שהן אינן מנותקות זו מזו, תורת החינוך נבדלת מתורת ההוראה. הראשונה קשה ומשמעותיות יותר מהאחרונה.
תורת ההוראה קשורה במהותה בעניינים שכליים ומדעיים – בהסברת המושכל ובפיתוח חושי הלומד. ההוראה בימינו, בעידן אוטוסטרדת המידע, נדרשת בעיקר לפיתוח היכולות האישיות של התלמיד.
לעומת ההוראה, מלאכת החינוך קשורה בעיקרה בעידון המידות של התלמידים. האחריות גדולה יותר בתחום החינוך מאשר בתחום ההוראה משום שבתחום ההוראה אם התלמיד לא למד דבר, העדר הידיעות לא יקלקלו את מידותיו. בתחום החינוך, פעולה לא נכונה של המחנך עלולה להשפיע לרעה על מידות התלמיד לאורך שנים.
ביקורת עצמית: התביעה הראשונה הניצבת לפתחם של העוסקים בחינוך הוא הביקורת העצמית. תנאי זה נכון לגבי המחנך והמחונך גם יחד. אין דבר המעוור את האדם יותר מאשר אהבה עצמית. אהבה עצמית שאינה במקומה אוטמת את האדם מלראות את חסרונותיו ושגיאותיו. כתוצאה מאהבה עצמית השוטה והנבער הופך רם מעלה בעיני עצמו. אטום המוח למשכיל, הגאה לעניו, המכוער ליפה תואר, האכזר לבעל מדות ישרות, הקנאי לטוב עין, והגס לבעל טעם טוב.
האהבה העצמית גורמת לא רק להערכה עצמית מוטעית אלא גם להערכה בלתי נכונה של הזולת. כך האוויל לועג לכסיל, אטום המוח לנבער מדעת, הגאה לגס הרוח, והמכוער למזוהם.
גם כשכבר מעירים לאדם המאוהב בעצמו, הוא ימצא אינספור התנצלויות וטעמים כמוסים לכיסוי על כל מום וחסרון. העדר הביקורת העצמית מוביל לחיים נטולי ממד מוסרי-רוחני. המטרה האנושית הנשגבת נאבדת בתוך עולם יצרים בהמי. הביקורת היא לכן תנאי לצמיחה והצלחה בעבודת החינוך.
העבודה מעשירה את בעליה. בשונה מהלך התרבות הפוסט מודרנית, החיים בהשקפה היהודית הם מלחמה סיזיפית, יומיומית, בין טוב ורע, אמת ושקר, נאה ומגונה. ככל שהעמל שמשקיע האדם כדי להתגבר על חסרונותיו הוא רב יותר, כך העונג גדול יותר. חרישה וזריעה באדמה זבורית מביאה ברכה ותחושת סיפוק גדולה מאשר עיבוד אדמת עדית.
טיפוח הקלקול: הטבע האנושי מתחלק לתוצרים הנובעים מאופיו של הפרט ומהרגלים. במהלך השנים האופי וההרגלים משתרשים באדם עד שאי אפשר להבחין ביניהם. גם המעלות וגם החסרונות מחזקות את אחיזתן בחיי היומיום כתוצאה משקידה, השקעה ומאמץ. כעסן מגביר את נטייתו לכעוס בצורה אקטיבית כשהוא מתיר לעצמו התפרצויות זעם בלתי נשלטות. בני זוג שלא עצרו עצמם מלריב למול הילדים, בפעם השנייה והשלישית ההרגל ייהפך לדבר טבעי ומקובל.
כמובן כשם שהחסרונות יונקות מהתנהלות האדם כך הכישרונות האנושיים לא יתפתחו ללא שקידה ומאמץ.
הפוטנציאל: לכל אדם, ולא משנה עד כמה השתרשו בו מידות רעות ועד כמה בהמית התנהגותו, יש אפשרות ויכולת להפוך את נטייתו הרעה לטובה, ואת המגונה לנאה.
סגנון: סגנון החינוך חשוב לא פחות מהתכנים. חינוך לעולם צריך להיות במתינות, בנימוס ומתוך הערכת המחונך. התרגשות, זלזול, פאתוס, קול רעם ורעש, התנפלות נרגזת, יכולים לגרור התרגשות לשעה קלה אצל המתחנך ואפילו להביא אותו לכדי לב מתכווץ מצער, אך אין בהם תועלת אמיתית. סגנון חינוכי שכזה יתנדף במהרה.
המחנך: התנאי החשוב ביותר עבור המחנך הוא עבודה עצמית. המחנך הטוב לעולם יהיה זה שעובד בעצמו על מידותיו, כשם שההורה הטוב הוא זה שישמש דוגמה לילדיו. הילדים מרגישים כשהאינטרסים מחליפים עמדות מוסריות.
היחסים: על המחנך להכיר את מצבו של המחונך ולהציב רף דרישות מתאים. איש ההוראה נדרש להכיר את מעלות המתחנך בתחום ההמצאה, ההסברה ויישוב הדעת. לעומתו המחנך צריך להכיר את המצוקות האישיות והמידות הרעות של התלמיד.
על המחנך למדוד ולשקול את היתרונות והחסרונות של המחונך ורק לאחר מכן לקבל החלטה מושכלת לגבי סדר החינוך, ועם איזה חסרון מתמודדים קודם ואיזה חסרון הוא פחות מגונה. כך למשל אם מישהו נוטה גם שלא לומר דברי אמת באופן עקבי וגם להתפרצויות זעם, על המחנך להחליט עם איזו תכונה מתמודדים קודם לכן.
המשל כאן הוא מתחום הגישה המכניסטית. כשאומן צריך לתקן כלי, הוא מפרקו לאבריו תוך שהוא נזהר מלפגוע בחלק השבור. לאחר הפירוק הוא בוחן ומעריך את מצבם של החלקים. כיצד להסיר את המקולקל, לתקן את הבינוני ולחזק את הטוב. החינוך דורש הערכה סבלנית של כל החלקים.
רמת הציפיות: תהיה זו טעות לצפות לתוצאה שווה מכל בני האדם. הציפיות צריכות להתחשב בנסיבות, בסביבה, ובחומרת הקלקול במידות. אי אפשר לרומם אדם פשוט לרום המעלות של אדם גדול בעל כישרונות מופלגים ובעל מזג מופלא. הסרת הסיגים הדקים שבמידות האדם הפשוט לא זו שלא תשפיע עליו אלא אף תפגע במהותו העצמית.
הדדיות: המערכת החינוכית תלויה בהערכת המחונך את המחנך, באמון השורר ביניהם וביכולת להשתית משמעת. במצב שבו האמון נסדק האפקטיביות של החינוך נסדקת גם היא. גם בימינו, אמנם ההתפתחות הטכנולוגית עשויה להפחית מערך המורה ככל יודע, אולם תפקיד המחנך נותר זהה.
חינוך הוא לא רק לילדים: החינוך אינו מוגבל לגיל כלשהו. הטכניקות אמנם שונות בין גיל לגיל אולם המהות דומה ואינה משתנה מקטנות ועד יומנו האחרון. כל אדם יש לו אחריות חינוכית מסויימת על סביבתו וכל אדם מתחנך על-ידי סביבתו. לכן עבודת תיקון המידות היא מלאכה בלתי נגמרה. ולכן, בהשקפה היהודית, היא היא תכלית הבריאה.
באדיבות: 'התבוננות' – יהדות לאנשים חושבים.
