הוא היה אדם עשיר, שלא היה נוהג לתת צדקה לכל מי שנכנס אליו כדי לבקש. פתגם היה שגור בפיו, כי הוא יתן צדקה, רק למי שאפסה כל תקווה לגביו, שיוכל להצליח בחיים ולהגיע למשהו בכוחות עצמו. כל פעם שמישהו היה מבקש ממנו צדקה, היה האיש העשיר שואל אותו: "האם וויתרת על התקווה לצאת אי-פעם למרחב?"
"חלילה, היה העני משיב, אף פעם אסור לוותר על התקווה". אם כך, היתה תשובת העשיר, אין הוא יכול לתת נדבה, ובכך היה הענין מסתיים לגביו. לעתים רחוקות בלבד היה עני שהשיב, כי אכן ויתר כבר על כל תקווה וממילא היה העשיר נותן צדקה לעתים נדירות ביותר.
פעם אחת הוא הלך בדרך וראה עני מוטל באשפה. "הנה זה וודאי איבד כל תקווה" – חשב הגביר בלבו. ניגש אליו איפא והושיט לו מטבע, תוך שהוא אומר לעני, כי הוא רואה שמצבו לאחר יאוש.
"לי יש דווקא למה לקוות" – אמר לו העני – "אולם אתה, ר' יהודי, נראה לי כמי שאבוד לחלוטין". הסתכל בו העשיר, כשהוא מופתע ומשתומם ואמר: "אני נותן לך צדקה, ואתה עוד מקלל אותי?!"
"חלילה וחס, אין אני מקלל איש!" – השיב העני – "האמת היא כי לי באמת יש תקווה, כי הרי דוד מלך ישראל אמר בתהילים "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון".
"וכי מי הוא זה, שבאמת חסר תקווה?" – שאל העשיר.
"כל זמן שאדם חי, יש לו תקווה" – השיב העני – "רק למתים אין כבר שום תקווה בעולם הזה".
"אם כך, אתן מכאן ואילך צדקה למתים" – אמר העשיר התמהוני. הוא הלך תיכף ומיד לבית העלמין וקבר שם סכום כסף ניכר, עבור המתים שכבר איבדו כל תקווה…
עברו שנים מאז אותו מקרה והגלגל המסתובב עשה סיבוב שלם, עד שהעשיר ירד מנכסיו ונהיה עני מרוד. הוא כבר איבד כל תקווה, כאשר נזכר באותו עני שהיה מוטל באשפה ואמר בשעתו, כי עדיין יש לו תקווה בעולם הזה. הוא גם נזכר כי בשעתו הוא קבר סכום כסף גדול בבית הקברות, ועתה הוא מיהר לשם, כדי למצוא את ה"פקדון". אולם, עוד לפני שהספיק להגיע אל הכסף, תפס אותו שומר בית העלמין והוא הובא בפני שופט.
"הנה כבוד השופט, קבצן זה ניסה לשדוד את הקברים!" – התלונן השומר והראה באצבע מאשימה על העשיר-לשעבר. הלה סיפר לשופט את סיפור המעשה. לבסוף ביקש רשות ללכת לבית העלמין ולהוציא משם את סכום הכסף שקבר בשעתו. בתור "צדקה למתים".
השופט האזין לו בתשומת-לב, ולאחר מכן שאל אותו, אם אין הוא מכירו. למשמע התשובה השלילית, סיפר לו השופט, כי הוא הוא אותו עני שהיה מוטל באשפה ושלגביו חשב הגביר דאז, שאין לו עוד תקווה בחיים. "אתה רואה – אמר לו השופט – שאת התקווה לעולם אסור לאבד ועל הרכוש והכסף אסור לעולם לסמוך".
הוא הרשה לו להוציא את הכסף מבית העלמין ואמר לו: "לא כך צריך יהודי לתת צדקה. אצל היהודים כרוכים המושגים "צדקה ומשפט" ביחד. צדקה מלווה במשפט. היינו שמי שנותן את הצדקה צריך לבחון את עצמו ולשפוט את עצמו, לאמר: מדוע זה אני היחסן, שיש לי כסף ואפשרות לתת צדקה ולאחרים אין? מדוע זה אני הוא הנותן ולא המקבל? הרי זה יכול היה להיות גם להיפך! וכשהוא נותן, הוא צריך לדעת, כי הוא מקבל יותר ממה שהוא נותן…"
הקבצן הלך לבית הקברות ומצא את כספו הקבור שם. ושוב נהפך הגלגל ושוב הוא נהיה עשיר. אולם הפעם הוא כבר לא חיפש מקרים "חסרי – ישע" כדי לתת להם צדקה. הפעם הוא כבר נתן צדקה, כפי שיהודי צריך לתת…
