תעודת זהות:
מוני אנדר, כפר חב"ד, ישראל אוכלוסיה: 7 מיליון בתי חב"ד: 230 סניפים מספר משתתפים בפעילות שנתית: למעלה ממליון יהודים
(ימי מלחמת לבנון השניה)
יש משהו בטענתם של אנשי הצפון שמקו חיפה ודרומה זו כאילו מדינה אחרת. אמנם כולנו חווים את המלחמה ואת קשייה, אבל רק כשאתה מגיע לצפון אתה באמת קולט מה עובר על האנשים.
ביום רביעי בשבוע שעבר יצאתי לצפון בתוך חוליה של צעירי חב"ד, שמשימתה לשמח ולעודד את החיילים. החימוש שלנו כולל בקבוקי מים וממתקים לחיילים, חוברות כיס של קריאת שמע ותהילים, וכמובן תפילין.
בכניסה לגזרת אביבים מחסום של משטרה צבאית – אין כניסה לאזרחים. עשרות צוותי שידור מכל העולם עומדים במחסום ומחכים לאישור כניסה לשטח שממאן להגיע. האזנה למהדורת החדשות מספקת את הסיבה לסגירת השטח – לחימה קשה, חיילים הרוגים.
אבל אנחנו לא עוד צוות שידור, אנחנו חב"דניקים. כמה טלפונים, והקצינים מאפשרים לנו כניסה לשטח. על כביש אספלט רגיל, מהסוג שעליו נוסעות מדי יום אלפי מכוניות עומדים עכשיו 'רכבים' שונים לחלוטין. עשרות טנקים, מגח"ים, ורכבי הנדסה קרבית. מאות לוחמים נמצאים באזור. אחד מהם צועק: "חבר'ה, החב"דניקים הגיעו". אנחנו מחלקים מים וממתקים וספרוני תהילים, ומיד נוצר תור להנחת תפילין.
קטיושה נופלת מאחורינו. את הפעילות מלווים רעמי היציאות של פגזי סוללות התותחנים.
סרן צעיר מהשריון, שעל פניו ניכר שהוא ער כבר יותר מעשרים וארבע שעות לרציפות, מחייך אלינו ואומר: "לא ייאמן איך אתם מצליחים למצוא אותנו בכל מקום. המזל שלנו הוא שהחיזבאללה לא עובד כמוכם"…
משם אנחנו ממהרים לקריית-שמונה. מנהל בית חב"ד המקומי, הרב יגאל ציפורי, כמעט נופל מהרגליים. הוא ועמיתיו, שליחי חב"ד בערי הצפון, הם עכשיו הכתובת לאוכלוסייה שנשארה שם. מדי יום יוצאות ממטה צעירי חב"ד בכפר חב"ד שתי משאיות קירור ובהן ארבעים אלף כריכים עבור התושבים. פעילי חב"ד עוברים ממקלט למקלט, מביאים אוכל וציוד חיוני אחר, ומעודדים את התושבים.
ושוב, אינה דומה שמיעה לראייה. אתה נכנס למקלט בקריית שמונה, ורואה את הילדים שמטפסים על הקירות מרוב שעמום. בא לך לצעוק לתושבי המרכז: הציפו אותם במשחקים ובספרים. בואו והעסיקו את הילדים. שחקו איתם, שירו איתם, עזרו להם. הרב ציפורי משווע לכל יד תומכת ועוזרת. זה לא צחוק, זו מלחמה.
