שאלה:
גדלתי במשפחה "קרה". משפחה שבה לא אומרים מחמאות, לא מילים טובות, וגם לא מדברים על רגשות. לאחרונה אני מרגיש שאשתי מתוסכלת מכך שאני לא מצליח להחמיא לה. אני כן אוהב אתה, ויודע לחבק ולהגיד לה כמה אני אוהב אותה, אבל אני מרגיש שזה לא מספיק. הייתי רוצה להגיד לה עוד דברים, אבל אני לא מוצא את המילים… אני יודע שמילים טובות ממש עושות לה טוב ומשמחות אותה, אבל אני לא תמיד מצליח. אני טיפוס שקט, ואין לי אוצר מילים רחב, וכמו ציינתי, לא גדלתי בבית כזה, אז גם אין לי את מי לחקות.. יש לך עצות בשבילי? אני באמת רוצה להעניק לה, תוכלי לכתוב לי מילים או משפטים נוספים שאפשר להגיד?
תשובה:
שלום לך,
איזו שאלה מתוקה שאלת. שאלה, שרק מבטאת את הרצון המקסים- לעשות טוב לאשתך. לשמח את ליבה ולתת לה תחושת חום ואהבה. היה לי ממש כיף לקרוא ולחוש את הרצון הטוב שלך.
בסוף שאלתך ביקשת כי אכתוב לך מילים או משפטים אותם אפשר לומר לאשתך. עם זאת, אני מרגישה שקצת מורכב לתת לך משפטי קסם שכאלו, ואסביר. נראה לי שעיקר העבודה אינה בלמצוא את מילות הקסם- אלא ביצירת הרגל פנימי. בפתיחת החסם הרגשי- שיאפשר לך לבטא את אשר אתה מרגיש בפשטות ובתדירות.
המילים זה החלק הקטן, אלו יכולים להיות: מתוקה שלי, או פרח, או סתם שם חיבה שהיא אוהבת. לא משנה מה- העיקר הוא להתחיל להתרגל לדיבור חם. אני מבינה מהתיאור שלך את ילדותך, שאינך רגיל לדיבור מסוג זה. ולכן, נראה שהפתרון המרכזי, הוא לתרגל. ולהרגיל את הנפש, את הלב ואת הפה.
נקודה נוספת וחשובה היא דווקא בהקשר לביטויה של הערכה.
הבעת הערכה והכרת תודה, אלו הן הזדמנויות ליצור קרבה ולהביע חום שנובע מתוך פרגון ועין טובה.
לכן, כדאי ללמוד להרחיב את אמירת "תודה רבה" לעוד כמה מילים, מכל הלב. למשל: אם אשתך מבשלת משהו טעים, במקום לומר רק "תודה רבה"- אפשר להרחיב ולהגיד לה: "איזה אוכל נפלא את מכינה!" לאחר מכן, אפשר לומר גם תודה רבה.
כל אדם זקוק למילים טובות. גם אשתך (וגם אתה בוודאי), וכך כל אדם. אני מאמינה כי גם אתה היית שמח שאשתך תרבה במילים טובות, או בהערכה שיש בה מעבר ל"תודה רבה". הערכה שכוללת עוד מספר מילים מהלב. וגם זה הוא עניין של הרגל. הרגל אישי, אך גם הרגל משפחתי שאתם יוצרים ובונים בתוך המשפחה שלכם. ככל שתרגיל את עצמך לכך, יהיה לך יותר קל, והמילים יבוא בפשטות ובקלות.
ולסיום, אני יכולה לספר לך על עצמי. גם אני גדלתי במשפחה שלא הרבתה במילים טובות, הורי הם דור שני לניצולי שואה, אשר גם בתרבות שלהם (ובעקבות העבר) לא היו רגילים לומר מילות חיבה. זו אינה השפה המוכרת.
עד שיום אחד, בבגרותי, התארחתי אצל חברה ושם שמעתי את אם המשפחה, קוראת לכולם בשמות חיבה. לילד אחד היא קראה: "פרח שלי", לאחר "נשמה יפה" וכך הלאה. כל כך התרגשתי מהסגנון, מהחום, ומהאהבה שזורמת- שבאותו רגע קיבלתי על עצמי- כך יהיה בבית שלי!!
והאמת, שזה לא היה קל. אחרי שהתחתנתי ואחרי שב"ה נולדו ילדים, הרגשתי שזה לא השפה שאני רגילה לה… אבל הלכתי על זה בעז"ה בכל הכוח.
פשוט התאמנתי. גם אם בהתחלה זה לא היה לגמרי מהלב, אט אט הלב נפתח, הפה התרגל, וב"ה היום זו השפה של הבית. לא רק ביני לבין בעלי, אלא גם הילדים אומרים האחד לשני ב"ה מילים טובות ומחמאות.
אשרייך על הרצון הנפלא. אין ספק, שעם רצון כזה, תוכל בעז"ה לעשות שינויים גדולים ולהעניק לאשתך, לעצמך ולמשפחתך את המילים ובעיקר האווירה שאתה חפץ בה.
מאחלת לך בהצלחה רבה! ותודה על השאלה הנפלאה
אודליה
