מאוד חרה לי בצעירותי, שדווקא יום ההולדת שלי, ב’ בחשוון, הוא היום בו מסתיימים החגים. עד א’ בחשוון עדיין לא אומרים תחנון בתפילה וזה מרגיש כחלק מחודש החגים השמח, ודווקא יום הולדתי הוא היום בו מתחיל החורף האפור, השגרה הרגילה, החיים של היום יום.
.
כך, עד שנתקלתי בסיפור נפלא על אותו יהודי מסכן, שישב בבור הכלא על לא עוול בכפו ומשאול התחתית שלח מכתב לאחד הרבנים החשובים בדורו (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז 1479 – 1573 היה אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים ומחבר שו"ת הרדב"ז). במכתב הוא מספר על המצב הקשה שאליו נקלע ובסוף המכתב הוא שואל כך: הפריץ הודיע לי שאוכל להשתחרר ליום אחד בשנה, ונתן לי אפשרות לבחור באיזה יום ארצה להשתחרר. שאלתי אל כבוד הרב – איזה יום אבחר?
האם את היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, כדי שאוכל להתפלל עם אחיי בבית הכנסת, או שמא אבחר את ליל הסדר, אז אוכל לחגוג עם משפחתי את יציאת מצרים ואת יציאתי אני ממיצרי ולו ליום אחד?
.. שאלה לא פשוטה, אין ספק. מה הייתם עונים לו?
שימו לב לתשובה המפתיעה של הרב: היום! תיקח את היום הראשון שמתאפשר לך, גם אם הוא סתם יום של חול. אל נא תמתין ולו יום אחד נוסף, כי היום הכי חשוב בחיים שלך הוא היום!
לך נא הביתה, שב בחיק משפחתך האהובה. צא והנח תפילין, התפלל שחרית, מנחה וערבית, היום! כי כל יום הוא חשוב, ומה שאפשר לעשות היום אין לדחות למחר, גם אם מחר הוא יום כיפור או ליל הסדר..
זוהי המיוחדות של חודש חשוון ותחילת החורף האפור, כי הימים הנוראים והחגים מטרתם היא שנוכל לקחת מהם אורה, שמחה וכוחות אל היום יום הרגיל, אל השגרה האפורה.
הרבי מליובאוויטש דימה את תיבת נח לחודש תשרי והחגים, מצב מוגן וסגור כזה שיש בו כל טוב אבל הוא צף לו מעל מבול המים של חיי היום יום. וכך אמר: "המטרה לא התבטאה במבול עצמו, אלא ביציאה מהתיבה לעולם, שאף בענייני העולם יעמדו באותה דרגה כבתוך התיבה".
יום ב’ בחשוון הוא היום בו אנו יוצאים מן התיבה המוגנת ובזכות הכוחות אותם אגרנו בחודש תשרי על שלל מועדיו, נוכל לו לחורף הקר ולשגרה האפרורית, כי היום הכי חשוב בחיים הוא היום.
