אחד הפלאים הגדולים של הטבע, אדם עייף סחוט הולך לישון וקם כשהוא רענן וניחוח ומסוגל שוב להתחיל מחדש. בשעת השינה, לא רק הגוף נח, אלא גם הנשמה, וכפי שאנו אומרים מיד כאשר אנו קמים בבוקר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי…" ו"המחזיר נשמות לפגרים מתים". בזמן השינה חוזרת הנשמה למקורה האלוקי, שם היא שואבת כוחות חדשים ומה שנשאר בגוף בזמן השינה, זוהי רק הארה של הנשמה,
בזמן השינה "נרדם" גם המוח עם השכל, אולם נשאר ער מעין "צל" של מוח – כח הדמיון המסוגל לתעתע באדם ולהציג לו מחזות פנטסטיים, "רואה" האדם בלי עיניים ו"שומע" בלי אוזניים והוא יכול לנהל שיחה מבלי להשתמש בלשונו, הדמיון מציג בפני החולם תמונות ואירועים, הנראים בשעת החלום ברורים וחדים העושים רושם של מציאות אמיתית, אך כאשר מתעורר האדם, מיד הוא עומד על כך עד כמה טיפשי ודמיוני היה החלום שחלם.
חכמינו זכרונם לברכה, מתיחסים לרוב החלומות – שאינם ברוח הנבואה: כ"חלומות שוא ידברו" אלו דברים עליהם חשב האדם במשך היום ואותם חולם הוא בלילה. וכך אמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יהונתן "אין מראין לו לאדם (החולם) אלא מהרהורי לבו" (ברכות נה.) ראיה מענינת לדברים אלו מובא בתלמוד: פעם אחת שאל קיסר רומי את רבי יהושע בן חנניה: אתם חכמים גדולים. אמור לי מה אחלום בלילה? השיב לו רבי יהושע, כי הוא יחלום שהפרסים יתנפלו עליו, ינצחו אותו, ישעבדו אותו וירביצו בו במקל של זהב. דברי התנא נכנסו ללבו של הקיסר וכל היום חשב על בשורה הרעה שנתבשר מפי רבי יהושע. ואכן בלילה הוא גם ראה זאת בחלום…
רבי שמעון בר יוחאי היה אומר שאין חלום ללא דברים בטלים, ולכך אמרו במסכת סנהדרין: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".
למרות שלאור האמור אין ליחס חשיבות לחלום, ישנם לפעמים חלומות בעלי משמעויות, ולכן תיקנו חכמים תפילה מיוחדת ל"הטבת חלום" וכדומה.
אמצעי בדוק להשמר מחלומות רעים, הוא לקרוא קריאת שמע – שעל המטה בכוונה. גם קביעת מזוזה כשרה על הדלת היא "שמירה" טובה מחלומות רעים. אם כי ברור שלא רק בשל כך צריך לקרוא קריאת שמע ולקבוע מזוזה.
