י"ח אייר, היום השלושים ושלושה לספירת העומר, מיוחד במינו בהיותו היום שבו פסקה המגיפה שהפילה חללים רבים מתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. לכן זהו יום השמחה היחידי בימי הספירה ויש המסתפרים ועורכים בו חופות ושמחות אחרות.
מסורת בידי עדות אשכנז שהמגיפה נמשכה גם לאחר ל"ג בעומר ולכן ממשיכים לנהוג מנהגי אבלות עד שבועות. בני עדות המזרח גורסים כי זהו היום האחרון למגיפה ולכן הוא גם היום האחרון לאבלות והתספורת אסורה עד לבוקר ל"ד בעומר.
ביום זה – ל"ג בעומר – נסתלק התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), מחבר ספר 'הזוהר' – ספר היסוד של חכמת הקבלה. ביום זה עולה נשמתו בעולמות העליונים ובכך משפיעה עלינו ברכה ותוספת כח.
בליל ל"ג בעומר נוהגים להדליק מדורות, כסימן וזכר לאור תורתו של רשב"י. מסופר שביום פטירתו גילה לחכמים שבאותו הדור סודות עמוקים בתורת הנסתר.
ילדים היו יוצאים ביום זה לשדות ומשחקים בקשת, רמז לימי רבי שמעון בהם לא נראתה הקשת בשמים כי זכות הצדיק לבדה הגנה על העולם ולא היו צריכים לסימן שלא ירד עוד מבול על הארץ כבימי נח. יש המביאים את ילדיהם שכבר מלאו להם שלש שנים למירון מקום קבורתו של רבי שמעון ועורכים להם תספורות ('חַלַקֵה').
דרך מקורית הנהיג הרבי מליובאוויטש כהמשך למנהג הקדום של יציאת הילדים לשדות. בכל העולם נערכות תהלוכות ענק של ילדים יהודיים, כשהתלוכה המרכזית יוצאת מחצר בית-מדרשו של הרבי, שהיה יוצא בעצמו ומכבד את המעמד בהשתתפותו. בתהלוכות אלו מפגינים הילדים בראש חוצות את יהדותם ואת הקשר שלהם עם ערכי הנצח של עם ישראל. מראה הצעדה היהודית ברחובה של עיר מפיח בצועדים הקטנים ובצופים עליהם את הניצוץ היהודי, ובמצבה של יהדות העולם הנאבקת בגלי ההתבוללות אין לשער את ערכן של תהלוכות אלו.
