בקהילות רבות בישראל קוראים בחג השבועות את מגילת רות. וטעמים אחדים לדבר: בשבועות נפטר דוד המלך ומגילת רות מגוללת את פרשת היוחסין של המלך דוד, שהיה נין ונכד של בועז ורות. טעם נוסף הוא, כי סיפור המעשה במגילת רות מתרחש בעת הקציר וחג השבועות הוא עת "ביכורי קציר חטים".
אחד מקווי האופי הבולטים ביתר של מגילת רות – והסיבה העיקרית לקריאתה בחג מתן התורה – נעוצה בעובדה שרות היא דוגמא מושלמת של גרת-צדק. והרי בחג השבועות הראשון, בזמן מתן תורה, היינו כולנו בבחינה מסוימת גרים, כאשר קיבלנו את התורה ותרי"ג מצוותיה.
חכמינו ז"ל אומרים: מדוע נקרא שמו של הר סיני, כפי שהוא נקרא? והם עונים: משום שמסיני ירדה שנאה לעולם. מאז סיני, מאז קבלת התורה על הר סיני, התחיל העולם לשנוא את היהודים. כאשר כל העמים האחרים סירבו לקבל את התורה ודחו אותה בשתי ידיים, ואילו אנחנו, היהודים, קיבלנוה – באותו רגע הובדלנו משאר העמים והפכנו מטרה לחיציהם.
אולם דבר זה לא הבהיל אותנו. על אף התפקידים והמשימות הקשים שהתורה מטילה עלינו, וחרף כל השנאה והעינויים שעולם ה"נאור" מאז ומתמיד "מזכה" אותנו בהם – אנו נושאים את יהדותנו בגאווה ועומדים איתן על בסיס ה"נעשה ונשמע", בדיוק כמו אז, כאשר עמדנו למרגלות הר סיני.
אולם באשר לגרים, הרי שלגביהם אמרו חז"ל, כי "קשים גרים לישראל כספחת". לפי הדין, כאשר בא אלינו גוי ואומר כי ברצונו להתגייר, חייבים אנו להעמידו על הקשיים המרובים שקיום היהדות כרוך בהם ; כמה קשה להיות יהודי וכמה צרות ויסורים יהודים סובלים בגלל אמונתם. ורק כאשר כל הדיבורים האלה אינם עושים עליו שום רושם והוא בשלו: מעוניין בכל לבו להצטרף לעם ישראל ומוכן לקיים את התורה והמצוות אז רק אז מקבלים אותו לתוך עם ישראל.
גר כזה נקרא גר צדק. והואיל והוא מוותר על חיים קלים ונטולי דאגות ומקבל על עצמו, ממש במסירות נפש, התורה והמצוות, חיים יהודיים קשים ומלאי-תוכן – לכן גר שכזה יקר מאד בעינינו. מגרים שכאלה צמחו בעמנו אנשים דגולים. גם אונקלוס היה גר כזה.
וגירת כזו היתה רות המואביה.
***
רות היתה נסיכה, בתו של מלך מואב. אולם היא השכילה להבחין בהבדל התהומי שבין עבודת האלילים שעמה היה שקוע בה ובין החוקים האלוקיים, שחיי עם ישראל התנהלו לפיהם. הימים היו ימי רעב ואנשים רבים מתו מחוסר כל, אולם אסמיהם של עשירי מואב היו מלאים תבואה. להם היה גם מה לזרוע בשדות וכאשר באו ימי הקציר – היה להם גם מה לקצור. הן השדות והן האסמים המלאים בר היו נשמרים היטב ולעניים המרודים, שסכנת רעב נשקפה להם, אסור היה אפילו לנגוע בתבואה.
רות ראתה את השחיתות שפשתה בקרב עמה, את חמת הרצח שבה התייחסו העשירים והמיוחסים אל העניים והנדכאים – וכל המותרות שבארמון המלכות היו לה לזרא. היא התוועדה אל המשפחה היהודית הקטנה שהיגרה למואב מבית לחם יהודה בעת הרעב הגדול – וראתה את ההבדל הגדול בינה לבין המואבים. וכאשר אחד מבני המשפחה, אחד הבנים של אלימלך ונעמי, הציע לה נישואין, היא ויתרה ברצון על חיי מותרות ועושר והצטרפה אל משפחת המהגרים הענייה. גם לאחר מות בעלה, נשארה רות קשורה ונאמנה אל חמותה היהודיה, נעמי.
וכאשר החליטה נעמי לחזור לבית לחם יהודה, לאחר ששמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, היתה נפש רות קשורה בנפשה והיא לא היתה מוכנה להפרד ממנה בשום פנים ואופן. נעמי ניסתה לדבר על ליבה ולהניא אותה מהחלטתה. היא הסבירה לרות את התפקידים המוטלים על היהודים מכח התורה ואת ההגבלות שתרי"ג המצוות מגבילות אותם מלעשות דברים שונים, וכן תארה באוזניה את העונשים הכבדים המוטלים על מי שעובר על המצוות. אולם רות לא נרתעה והשיבה לנעמי קצרות: "באשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקיך אלוקי". היו אלה מילים שיצאו מלב טהור, מנשמה גבוהה. רות היתה גיורת צדק אמיתית, במלוא מובן המילה.
רות לעולם לא התחרטה על החלטתה. אדרבה, בבואה לבית לחם, נוכחה מיד לדעת כמה לבביים ואנושיים הם חוקי היהדות. כאן לא גרשו את העניים מהשדות. כאשר רות, עייפה ורעבה, התיישבה בקרבת שדה שעורה כדי לנוח קצת, מיד היא שמעה קול ידידותי הקורא לה: "ברוכה הבאה. בואי לשדה, תקטפי כמה שבולים ותחיי את נפשך".
אלו היו דבריו של בועז, בעל השדה בכבודו ובעצמו. וכאשר רות אסירת התודה קטפה שבולים אחדות והשקיטה את רעבונה, בקשה ללכת, אולם הקול הידידותי אמר לה לא ללכת עוד, כי עוד מעט יתחילו בקציר ואז היא תוכל לקחת פיאה.
"מה זו פיאה?" – שאלה רות.
"כאשר בעל השדה קוצר את תבואתו, הוא חייב לפי התורה לא לקצור את פיאת השדה ולהשאיר אותה לעניים ולזרים, הנעים ונדים ממקום למקום ואין להם מה לאכול" – היתה תשובת בועז.
ואכן, מיד החל הקציר ולרות היתה עבודה רבה באיסוף השיבולים שהושארו כפיאה. היא ליקטה תרמיל מלא תבואה, לעצמה ולחמותה נעמי. שוב התכוננה כבר ללכת הביתה, כאשר האיש בעל הקול הידידותי שוב עיכב אותה ואמר לה שעדיין לא כדאי לה ללכת, מכיוון שאנשיו יתחילו עוד מעט לקשור אלומות ואז היא תוכל להנות גם מלקט.
לשאלתה של רות, שתמהה לדעת מה זה לקט, הסביר בועז, כי לפי דיני ישראל כאשר קוצרים את התבואה והמגל מותיר אחריו שבולים אחדות, אין לבעל הבית רשות לאסוף אותן, אלא הן שייכות לעניים, יתומים, אלמנות וגרים שאין להם במקום מכר וגואל.
הסוף היה, כי רות אספה תבואה בכמות כזו שהספיקה לה ולחמותה, לא ליום ולא ליומיים. רק עכשיו הבינה רות את משמעותן המלאה של חוקי התורה ונוכחה לדעת כמה קדושים ויקרים הם דיני ישראל, הדואגים גם לאלה שאין להם. ולא זו בלבד שהתורה דואגת ליתום ולאלמנה היהודיים, אלא גם לגרים, לזרים שמקרוב באו ואשר אין מי שידאג להם בארץ הזרה, אשר את מנהגיה אין הם מכירים עדיין.
באהבה רבה ובמסירות נפש רבה דבקה רות המואביה בתורת ישראל ובעם ישראל. ואכן, שכרה היה גדול מן המשוער: בועז העשיר, שהיה אחד משופטי ישראל, לקח אותה לאשה. היא זכתה להיות אמא של מלכות ולראות בנים ובני בנים וגם את נינה דוד, שישב על כס מלך ישראל, בהיותו משיח ה'.
