ב"ה ימי הסליחות, תשל"ח
ברוקלין, נ.י.
מר חיים אביעזר זליג ווק
3255 N. St, N.W.
וושינגטון, די.סי.20007
שלום וברכה:
בפרוס השנה החדשה – יהי רצון שהיא תביא טובה וברכה לנו ולכל עם ישראל,
אני משגר לך ולאשר לך איחוליים לבביים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות.
בברכה,
[חתימת יד קודשו של הרבי]
נ.ב. המשלוח של מכתב זה התעכב, ונעם לי להיות מופתע ולקבל בינתיים את הפרסום האחרון שלך "מלחמה וזיכרון". ההקדשה היפה שלך מאפשרת לי לפנות אליך בשמך היהודי המלא במכתב זה ששם הנמען נכתב בו מחדש.
אני מקווה שאמצא הזדמנות בבוא הזמן לבחון את התכנים של עבודה מרשימה זאת. ברגע זה, הכותרת מזכירה לי את המסורת שנשתמרה במשפחה מאז הימים האחרונים של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, ובנו וממלא-מקומו אדמו"ר האמצעי, והיא קשורה למלחמות נפוליאון. מה שאדמו"ר הזקן חשב על נפוליאון הוא עניין של היסטוריה, כפי שאתה כנראה יודע. עם זאת, הנקודה שאני חושב עליה היא כדלהלן: כשאדמו"ר הזקן שמע על הצלחותיו הצבאיות של נפוליאון, הוא ציין שניתן ללמוד מהאסטרטגיה הצבאית שלו על ידי שמיישמים אותה לתועלת רבה בעבודת השם. ובמיוחד: על מנת לנצח בקרב עם היצר הרע, יש צורך "לתקוף" (הוא השתמש במילה זאת) לא רק בחזית אחת, אלא בכמה חזיתות בו-זמנית, דהיינו, בכל שלושת הגזרות של חסד, גבורה ותפארת, אשר מהוות את העיקר של המידות האנושיות, והן מצויות הן בתחום של הטוב והן בתחום ההפוך.
אני מנצל הזדמנות זאת למסור לך את שביעות רצוני מהפרסום בהמשכים של הספר שלך "זה א-לי" בעיתון "ג'ואיש פרעס". הדבר עושה את הספר זמין לקוראים רבים שיקראו אותו בפעם הראשונה, ולאחרים שיקראו אותו פעם נוספת, וייהנו מן ההשראה שלו.
יחד עם זאת, ארשה לעצמי לחלוק עליך לגבי ההערה שלך בהקדמה, במשמעות זאת (אני מדבר מתוך הזיכרון) שאתה "לא ליובאוויטשער" (=חבדניק). לפי דעתם של רבים, ואני בתוכם, אתה ליובאוויטשער כבר במשך זמן רב. כפי שאתה בוודאי יודע, להיות ליובאוויטשער לא כולל השתייכות פורמאלית על ידי כרטיס חבר, דמי חבר, וכיוצא באלה, אלא לעשות מה שליובאוויטשער עושה – להפיץ יהדות מתוך אהבת ישראל בין יהודים שלעת-עתה הם רחוקים מכך, בהתאם לסיסמה של הבעל שם טוב, מייסד החסידות הכללית – יפוצו מעיינותיך חוצה – כולל אלה שהם עדיין "בחוץ", להביא להם באהבה את ה"פנים" – במסגרת חיי היהדות וחוויית היהדות האמיתיים לשם הם שייכים.
