בעיר אחת התגורר יהודי עשיר, בעל חסד גדול וראש וראשון לכל דבר שבקדושה. כשנפטר האיש בשם טוב, הוריש הון רב לבנו. אולם הבן היה היפוכו הגמור של אביו. הוא היה ראוותן ובזבזן בחייו הפרטיים, וקמצן גדול בכל הקשור לענייני הזולת. אט-אט התרושש הבן מנכסיו הרבים, עד שנאלץ למכור את חפציו האישיים. הוא מכר את כל רהיטיו ולבסוף נותר בידו רק שטיח מפואר.
לאחר שמכר את השטיח שב לביתו. "קחי את מחצית הפדיון", אמר לאשתו בעצב. "את המחצית השנייה אקח עמי ואצא לדרך. כאן, בעירי, חייתי בפאר ובהדר, ואיני יכול לעבוד כפועל פשוט ולהתפרנס מיגיע כפיי. אצא לעיר אחרת ושם אולי אתפרנס". נפרד מאשתו ויצא לדרך.
הצטרף לשיירה שהלכה למדינה אחרת. שם שלח ידיו בכל מיני מלאכות וההצלחה האירה לו פנים. מחצית משכורתו שימשה למחייתו ואת המחצית השנייה חסך כדי להביא את הכסף עמו בבוא העת חזרה לביתו. כשצבר סכום נכבד החל לעסוק במסחר ואף כאן ראה ברכה בעמלו.
יום אחד החליט כי הגיעה השעה לחזור לאשתו החיה בעוני ובדחקות. המיר את כספו הרב ליהלומים ולאבנים טובות, עטפם בשקית וטמנם בחגורתו.
בדרכו לשוב לביתו נקלע לפונדק, ושכב שם ללינת-לילה. למחרת בבוקר התקשה לקום ממיטתו. הוא קדח מחום, ראשו היה כבד וכל איבריו דאבו. ראה בעל הפונדק כי אורחו חלה, והעמיד משרת שיטפל בו. אולם מצבו הוסיף להידרדר ורופא הוזעק אליו. לאחר שבדק אותו לא הצליח הרופא לאבחן את המחלה ולא ידע להתאים לה תרופה.
בהבינו את חומרת מצבו ביקש החולה מהמשרת כלי כתיבה ונייר. רשם את שמו, שם אשתו וכתובתו והושיט ידו לחגורתו. הוציא את שקית היהלומים וטמן בה את הפתק. מטרתו הייתה שידעו מי הוא ולמי לתת את הכסף, וכדי שאשתו לא תישאר עגונה וענייה כל ימיה. לאחר מכן השיב את הצרור לחגורתו. בשעות הבאות נחלש עוד יותר עד שאיבד את הכרתו. המשרת, שהתקשה לעמוד בפיתוי, פתח את חגורתו של החולה, נטל את שקית היהלומים ונמלט.
כשנוכח בעל הפונדק בהרעה שחלה במצב אורחו, הזעיק אליו רופא מומחה מהעיר הגדולה. לאחר שעות ארוכות של טיפול צמוד ומסור, ניכרו בחולה סימני הטבה. בתוך ימים אחדים שב להתהלך על רגליו. אולם כאשר הבחין כי צרור היהלומים שלו נעלם, החל לבכות ולזעוק. עמל של שנים ירד לטמיון.
לאחר שהתאושש מעט מהאסון שניחת עליו, החליט כי לא ישוב לביתו בידיים ריקות. הוא שב על עקבותיו ויצא לסיבוב נוסף – להתחיל הכול מהתחלה.
לגנב העלוב גמל הקב"ה מידה כנגד מידה. כעבור זמן לא-רב נפל למשכב ומת אי-שם באכסניית-דרכים נידחת. כשהגיעו אנשי החברה-קדישא לטפל בנפטר האלמוני, מצאו ברשותו את שקית היהלומים והפתק שבתוכה. סבורים היו כי הנפטר הוא שכתב את הפתק. לאחר שקברו את המשרת, שלחו את השקית על-פי הכתובת שהופיעה בפתק.
הצטערה האישה צער עמוק על מות בעלה והתאבלה עליו קשות. חלפו ימי האבל ועמם גם ימי העוני – בזכות הצרור יקר-הערך שנשלח אליה.
כל אותה עת עבד בעלה קשה כדי לצבור מחדש סכום כסף שעמו יוכל לשוב לביתו. הפעם האירה לו ההצלחה פנים אף יותר מבפעם הקודמת. בתוך פרק-זמן לא-ארוך הצליח לצבור סכום גדול.
יום אחד הצטרף לשיירה שיצאה לעבר עירו. בדרך עבר באותו פונדק שבו חלה, פרע לבעליו את חובו הישן, והמשיך בדרכו לעבר ביתו.
בינתיים שונו פני עירו. העיר גדלה, רחובותיה התרחבו והבתים שופצו. לרגע איבד את דרכו. עצר יהודי נשוא-פנים וביקשו להדריכו ברחובות העיר. "איני יכול כעת", השיב לו הנשאל, "ממהר אני לסדר קידושין לפלוני עם אלמנה עשירה. בוא עמי ואחר-כך אעזור לך". הלך עמו האיש והכיר את רובע מגוריו. והנה פונה הרב לרחוב מגוריו והנה חצרו וביתו והם מלאים קהל רב. לפתע נתקלו עיניו בעיניה של 'האלמנה העשירה' וזעקה מחרידה בקעה מפי שניהם.
מהומה קמה סביבם. לאחר שהתעשתו ניגשו שניהם אל הרב והודיעו לו כי מסיבת החתונה בטלה ומבוטלת. "ברוך מחיה המתים", אמרה האישה בשמחה לבעלה. היא הסבירה לו כי אנשי החברה-קדישא שבעיר פלונית שיגרו אליה עדות כי הוא נפטר ואף שלחו לה את שקית היהלומים שהותיר לה. "והנה אתה חי לנגד עיניי!", קראה בצהלה.
הסעודה הגדולה שתוכננה כסעודת חתונה הפכה למסיבת קבלת-פנים ולסעודת-הודיה על הצלת האישה מנישואים אסורים. בסעודה גולל הבעל את המאורעות שעברו עליו. הוא הביע חרטה על דרכו בעבר והכריז על פתיחת פרק חדש בחייו.
"בצעירותי האמנתי כי העושר והנאות-העולם הם העיקר בחיים", אמר, "והנה איבדתי הכול – את כספי, את כבודי וכמעט איבדתי גם את חיי ואת רעייתי. עתה אני יודע כי הכסף אינו אלא אמצעי ולא מטרה; אמצעי לחיים על-פי תורה ולנתינה ועזרה לזולת. אני את השיעור שלי – לא אשכח".
התוכן באדיבות:
© כל הזכויות שמורות
