יום אחד הגיע לעיר סלונים מגיד מפורסם, שנודע ביכולתו המיוחדת להוכיח את הציבור ולעוררו לתקן את דרכיו. המגיד נהג לשלב בדרשותיו מעשיות ומשלים, שמשכו את אוזני השומעים וכבשו את ליבם, ואז היה מפיק את הלקח וממטיר על ראשיהם את אש תוכחתו.
כאשר נודע בעיר סלונים כי המגיד הידוע ידרוש בבית-הכנסת המרכזי, התאסף קהל גדול להקשיב לדרשתו. גם המרא-דאתרא, רבי יהושע-אייזיק שפירא (שנודע בכינויו 'רבי אייזל חריף'), בא לבית-המדרש, בבקשו לתהות מקרוב על קנקנו של המגיד הנודע, שרבים היללו ושיבחו את דרשותיו.
משראה המגיד את רב העיר בתוך הקהל, החליט שלא לספר שום מעשייה בדרשתו, אלא פתח את דבריו בכמה מאמרי חז"ל, וכדרכו בקודש החל לזרוק מרה בשומעים ולירות בהם דברי תוכחה קשים כגידים, על שאינם נזהרים במצוות שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחברו, ועל שהם נכשלים בלשון-הרע ורכילות, מוציאים לעז איש על רעהו, ועוד כהנה וכהנה.
הקהל שגדש את בית-המדרש הקשיב לדברים בראש מורכן, כמי שמקבל נזיפה חמורה ויודע שהדבר מגיע לו. כל אותה שעה זע המרא-דאתרא על מקומו באי-נוחות. דעתו לא הייתה נוחה מסגנון הדברים החריף ומהטון הקשה שבו נאמרו.
לאחר שסיים המגיד את דרשתו, ניגש אל הרב כדי לשמוע את חוות-דעתו על דבריו חוצבי הלהבות ועל הרושם שעשו על השומעים. היישיר אליו רבי אייזיל מבט נוקב. "שמעתי כי כבודו רגיל לספר מעשיות בתוך דרשותיו", פתח ואמר, "ומכיוון שהפעם שינה ממנהגו ונמנע מלספר מעשייה כלשהי, אספר אני לו מעשייה":
מעשה באחד ממלאכי מעלה שירד לעולם הזה, ברצותו להכיר את בני-האדם. נזדמן לעיר גדולה; ראה את בתיה היפים, את בתי-החרושת, את גינותיה ופרדסיה ואת כל שאר תענוגות העולם. מצאו הדברים חן בעיניו ונהנה הנאה מרובה.
בינתיים נאספו סביב המלאך כמה יהודים, והוא סיפר להם כי הוא שמח מאוד להכיר את העיר הזאת, להתענג מיופייה ולפגוש את אנשיה.
לפתע ניגש אל המלאך גוי גס ופשוט, במדי שוטר, ודרש ממנו להציג תעודה מזהה. המלאך לא הכיר את שפתו של השוטר, ועל-כן לא הבין את דרישתו. פנה אל היהודים סביבו ובירר מה רצונו של השוטר. הסבירו לו היהודים כי הוא מבקש לראות תעודה מזהה, כדי לדעת מה שמו ושם-משפחתו, מהיכן בא ולאן פניו מועדות.
תמה המלאך ושאל את היהודים המקיפים אותו לשם-מה צריך הגוי לדעת את שמו ואת סדר מסעו.
השיבו לו כי זה הסדר ואלה הם חוקי המשטר. "בארצנו סובבים לא-מעט גנבים, גזלנים ורוצחים, וכדי שידעו הבריות להיזהר מהם, דרושה תעודה מזהה לכל אדם, כדי לדעת את מידת יושרו", הוסיפו היהודים והטעימו.
"וגוי זה הוא-הוא המופקד על כל ענייני החוק והיושר?!", ביטא המלאך בקול את תהייתו.
"לא", נענו הסובבים, "מעל שוטר זה עומד מפקד המשטרה, והוא הנושא באחריות לסדרי-החיים בארצנו".
לא נחה דעתו של המלאך והוא הוסיף לתהות גם על טיבו של מפקד המשטרה. הוסבר לו כי מעל מפקד המשטרה עומד שר-המחוז הנכבד.
"ומיהו אותו שר-המחוז?", חקר המלאך.
"שר-המחוז התמנה על-ידי הקיסר ירום-הודו בכבודו ובעצמו!", השיבו לו.
"ומה טיבו של הקיסר ירום-הודו בכבודו ובעצמו, שעל-פיו יישק דבר ובמצוותו ימונו שרים ושוטרים שתפקידם להשגיח על הסדר והיושר במדינה?", הוסיף המלאך לחקור ולדרוש.
התבלבלו מעט הסובבים מהשאלה הישירה, ובגמגום קל השיבו כי "'הקיסר… הקיסר הוא גיבור מלחמה, אשר בכוחו ובגבורתו ניהל מלחמות גדולות, הרג את שונאיו, עד שכבש את המדינה כולה".
מילא המלאך פיו שחוק ואמר: 'האם נסתתרה בינתכם?! איש אשר רצח רבבות בני-אדם ממנה שר-מחוז הממנה את מפקד המשטרה, העומד מעל השוטרים, שתפקידם להבטיח חיים מתוקנים של יושר וצדק במדינה?!".
כל אותה שעה עמד המגיד קפוא במקומו והאזין לדברים בפנים חתומות. וכאילו צריך היה משל התוכחה הנוקב של רבי אייזיל פירוש, השלים גם את הנמשל:
"כבודו בא להטיף מוסר ליהודי סלונים, על שהם מוציאים מפיהם דברי דיבה, רכילות ולשון-הרע, בעוד הוא-עצמו נכשל בעניין זה ממש, בהוציאו לעז על קהילה שלמה!"…
(על-פי 'סיפורי צדיקים' מאת שמחה רז)
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
