כאשר שכב יעקב אבינו על ערש דווי ונטה למות, התכנסו שנים-עשר הבנים סביב מיטתו. הוא סקר את פני הניצבים עליו תוך כדי חשד שניקר בליבו: מי משנים עשר בני אין ליבו שלם עם אמונתי בבורא העולם? שהרי לסבי אברהם, היה בן ישמעאל, אשר לא הלך בדרכו וגם לאבי, יצחק, נולד עשו הרשע. אולי תופעה זו נמצאת גם בבני, כלום יתכן שכל שתים-עשר בני יהיו מוכנים ללכת בדרכי?
בני יעקב העריכו נכונה את חששו של אביהם ומיד הכריזו כולם פה אחד : "שמע ישראל (כזכור זהו שמו הנוסף של יעקב) ה' אלוקינו ה' אחד!"- כלומר, אין בנינו אף לא אחד שסוטה מדרך האמונה התמימה באלוקי ישראל. מששמע יעקב את תשובתם החד משמעית של בניו, נגולה אבן מעל ליבו ומתוך הרווחה הודה לאלוקים ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
זהו המקור הראשון לפסוקים הראשונים של קריאת שמע. כשהראשון נאמר בקול רם והפסוק שלאחריו נאמר בלחש. קריאת שמע היא כמעט היחידה מבין התפילות הכלולה במפורש בתרי"ג מצוות התורה. כל התפילות האחרות, למעט ברכת המזון, מקורן בדברי חכמים. גם כל נוסח קריאת שמע לקוח מן התורה שבכתב. בספר דברים (פרק ו') נאמר: "ושננתם לבניך ודברת בם . . ובשכבך ובקומך". כלומר מצוה מן התורה לומר את קריאת שמע הן "בשכבך", כלומר בשעות הערב כשאנו מתכוננים לעלות על יצוענו, והן "בקומך"- עם השכמת הבוקר.
קריאת שמע מכילה שלוש פרשיות:
בפרשה הראשונה, המתחילה כאמור בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", מוזכרות בין השאר מצות אהבת ה' והחובה להחדיר את האמונה בבנינו ע"י חינוך בדרך התורה. כמו כן מוזכרות מצות תפילין ומזוזה.
הפרשה השניה מכילה הבטחה ואזהרה: אם נקיים את מצוות ה' ישלח ה' את ברכתו ונחיה חיי אושר וברכה בארצנו. אך אם לא, נענש בגלות ובסבל ומתוך כך נלמד את דרכי ה' ונשוב אליו.
הפרשה השלישית היא פרשת "ציצית". אותו בגד יהודי מובהק הנמצא עלינו כל היום ומזכיר לנו באופן תמידי את כל מצוות התורה. בפרשה זו אנו גם מזכירים את יציאת מצרים. בעת אמירת הפסוק הראשון נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין וזאת כדי להסיח את הדעת מהסובב אותנו ולהתרכז במלוא תשומת הלב בתוכן הפסוק, המהוה יסוד לכל האמונה היהודית.
הכרזה זו חשובה עד כדי כך, שהפוסקים קבעו כי גם אם כבר קיימנו את מצות קריאת שמע בבוקרו או לילו של יום, הרי שאם נזדמן לנו להכנס למקום תפילה שמכריזים "שמע ישראל" יש להצטרף לקריאת הציבור כדי לא להראות חלילה כפורשים מן הציבור. אל קריאת שמע מתלוות ברכות לפניה ולאחריה, קצרות וארוכות. ברכה ארוכה נקראת כך לא בשל מספר המלים שבה, אלא בגלל המבנה המיוחד שלה, שכן היא פותחת ומסיימת במלים "ברוך אתה ה'", מה-שאין-כן ברכה קצרה רק מסתיימת במילים אלה. בתפילת שחרית את מכנסים את כל ארבעציציות הטלית לפני קריאת שמע ובעת שמגיעים למילה "ציצית" בפרשה השלישית מנשקים אותן. כך נוהגים גם כשמגיעים למילים "אמת", "קיימת", "לעד".
