בת שש-עשרה וחצי הייתה פסיה בודנר כשהגיעה עם בני-משפחתה למחנה ההשמדה אושוויץ. הם היו משפחה גדולה: אבא, אימא, שלושה אחים ושתי אחיות. העובדה שאחרי התופת הצליחו לשרוד שלושה מבני המשפחה – היא ושני אחיה הגדולים – היא בגדר נס כביר. רבבות משפחות אחרות הושמדו לגמרי.
במכתב מרגש היא מספרת על הרגע הקשה ביותר שעבר עליה, רגע שבו שבה וגילתה את בורא העולם:
כשהגענו לאושוויץ וירדנו מהקרונות, הורו לנו להתקדם לאורך המסילה. משפחות-משפחות צעדו שם, ילדים, זקנים, הורים עם ילדים ותינוקות הנישאים על כפיים. כולם הולכים אל הלא-נודע.
בסוף המסילה עמד קצין אס-אס (לימים נודע לנו ששמו מנגלה יימח-שמו). בהזזת אצבע ימינה ושמאלה הפריד בינינו – מי לחיים ומי למוות.
עוד לא התאוששתי מהלם הפרידה ומצאתי את עצמי בתוך קבוצת נשים ונערות צעירות. גזזו את שערותינו, הפשיטו אותנו מבגדינו, הפשיטו אותנו מעצמיותנו. זה היה ההלם השני.
הגרמנים לקחו מאיתנו הכול. נשארתי רק עם זיכרונות, אך גם הם נשמרו לאורך זמן. אחרי כחצי שנה של שהייה באושוויץ התעמעמו הזיכרונות היקרים, והרגשות האנושיים היטשטשו אט-אט.
לא שוחחנו בינינו. לא צחקנו. לא בכינו. שכחנו את ההורים. שכחנו את האלוקים. הקודש התערבב בחול. איבדנו כל תחושת זמן.
אט-אט גברו התכונות הבהמיות. בערב חטפנו זו מזו את פרוסת הלחם היבש. בבוקר נלחמנו על סיר שהתרוקן לאחר חלוקת מנת הדייסה. רצינו רק להכניס אצבע ולאסוף עוד כמה טיפות סולת. היינו כחיות נרדפות ומורעבות.
מדי יום ביומו יצאנו לעבודה, מרחק של כמה קילומטרים מהמחנה. עבדנו בסבָּלות ובחפירת תעלות, שרויות במי גשם קרים עד מותנינו.
יום אחד הובאנו לטפל בקרונות מלאים תפוחי-אדמה. הורו לנו לאחסן את תפוחי-האדמה בארגזים. השתוקקנו 'לסחוב' כמה תפוחי-אדמה, אבל המקום שרץ חיילי אס-אס.
במקום עבדה גם קבוצת גברים. אחד מהם היה יהודי עטור זקן, שמשך את תשומת ליבי, מכיוון שהזכיר לי את אבי.
הגשם טפטף והאדמה נעשתה בוצית. כשעלינו על הגבעה החליק אותו יהודי ונפל, וכל תפוחי-האדמה שנשא התגלגלו במורד הגבעה. בן רגע הופיע חייל אס-אס, אלה בידו, והִכה מכות נמרצות על ראש היהודי המתבוסס בבוץ כשהוא צורח עליו: "יהודון מזוהם!".
בכוחותיו האחרונים קם היהודי על רגליו ובשתי ידיו המלאות בוץ דחף בחוזקה את החייל ולכלך את מדיו. בכך חרץ את גורלו. כשראיתי זאת התפלצתי. הרגשתי שעשו זאת לאבא שלי.
הוספנו לעבוד כל היום. בסוף גבר הרעב על הפחד. הצלחתי להכניס לשני כיסי מעילי המחורר שני תפוחי-אדמה. הם הוטמנו בין המעיל לבטנה.
בשעת בין-ערביים, כשחזרנו למחנה, עייפות, רצוצות ורטובות, התרוצצה בראשי מחשבה אחת – להיות כבר על הדרגש ולאכול את תפוחי-האדמה.
אולם החלום התנפץ. בשער המחנה עמדו חיילות אס-אס וערכו עלינו חיפושים. מובן שמצאו אצל כל בנות קבוצתי תפוחי-אדמה והחליטו להעניש אותנו.
נלקחנו למגרש גדול, שעליו פוזרו פחמים דוקרניים. פקדו עלינו לכרוע ברך עליהם. הכאב היה עז. באותו רגע הרגשתי שכל צרות העולם התמזגו בנו. כאב, רטיבות, קור, חושך, רעב, צמא, פחד מוות. למרות הכול העייפות הכריעה אותי ונרדמתי.
פתאום התעוררתי. אור חזק סנוור את העיניים. חשתי דקירות בבטן. חיילת אס-אס עברה בין השורות ובידיה פנס ודוקרן והעירה את כל הנרדמות. הדבר חזר ונשנה כמה וכמה פעמים, עד שהרגשתי שאין ביכולתי לעמוד בכך עוד. חשבתי להטיל את עצמי על האדמה ולהירדם לעולמים.
בפעם הראשונה בחיי איבדתי כל רצון לחיות והייתי מוכנה למות. דבר אחד הטריד אותי – שאני הולכת למות ואני לבד. ילדה בת שבע-עשרה ולבד-לבד. הרגשתי שאני הולכת להתפוגג. רציתי שלפחות יישאר מישהו שיוכל לספר איפה מַתִּי ובאילו נסיבות. הבטתי סביב ואין לי מכיר. הבדידות הייתה איומה.
ופתאום, ממעמקים, נזכרתי באלוקים. יש אלוקים! אני לא לבד! אלוקים מכיר אותי, יודע את שמי. נתפסתי באלוקים כבקרש הצלה. הרגשתי כאילו דמות כלשהי עומדת לצידי, זרועה נצמדת לזרועי הימנית. ידעתי שזה אלוקים.
הפניתי את ראשי וביידיש, שפת-האם שלי, אמרתי: "ריבונו-של-עולם, עזור לי! שחרר אותי! שלא ירחף עוד עליי פחד המוות. אני לא מבקשת הרבה. תן לי רק חתיכת לחם ופינה שקטה להניח את הראש. אוי, ריבונו-של-עולם! אם יהיו לי שלושת אלה – חירות, לחם ופינה לשים בה את הראש – אהיה המאושרת באדם".
פתאום הרגשתי פרץ של אושר עילאי ממלא אותי. הוא זרם מקצות האצבעות, דרך הגוף ועד הראש. גל של חום הציף אותי וחימם מעט את גופי הקפוא למחצה. ידעתי שבורא-העולם נמצא איתי, מקשיב לי ותומך בי.
זה מה שהציל אותי באותו לילה. שפתיי מלמלו: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י-ה".
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
