בית חב"ד ברנו - צ'כיה

יהדות במאור פנים

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

פורים סרגוסה

תרועת חצוצרות בישרה על הופעת פמלייתו המלכותית... פיתחו נא את הנרתיקים", הורה המלך! פחד גדול נפל על היהודים, ביודעם כי הנרתיקים ריקים!

בסרגוסה, עיר בספרד, חיה בנחת ובשלווה קהילה יהודית גדולה. היהודים שם הורשו לשמור את מצוות התורה ולנהל את חייהם כרצונם. המלך היה אהוב ונערץ על הכל, יהודים וגויים כאחד, בשל היותו מלך רב חסד, והיהודים חלקו למלך כבוד רב. כאשר הופיע המלך בליווי פמלייתו המלכותית ברחובות העיר, יצאו ראשי הקהילה היהודית לקבל את פניו, כשבידיהם נושאים הם את נרתיקי ספרי-התורה היפים, עשויים זהב ומקושטים באבני-חן, ולראשיהם פעמוני כסף. את גווילי הקלף של ספרי-התורה היו מוציאים מן הנרתיקים, ומשאירים אותם בארון-הקודש שבבית-הכנסת, ויוצאים לקראת המלך עם הנרתיקים הריקים, היות שאסור לטלטל ספרי-תורה שלא לצורך מצוה. אולם זאת המלך לא ידע. הוא הבין שהיהודים מקבלים את פניו עם הדבר היקר והמכובד ביותר שלהם – ספרי התורה הקדושים.

קבלת פנים מלכותית מעין זו יכלה להמשיך ולהתקיים במשך שנים רבות, לולא אותו שר חשוב מבין שרי המלוכה, אשר שנא את היהודים בכל מאודו, וחיבתו של המלך כלפיהם, הפריעה לו עד מאוד. שמו של איש צר ואויב זה היה מרקוס, והוא חיפש דרכים ותחבולות שונות כדי להרע ליהודים, ובה בעת להעלות את גדולתו בפני המלך.

באחת ההזדמנויות, התגלה למרקוס משום מה, כי הנרתיקים שהחזיקו היהודים בידיהם – ריקים. גווילי הקלף עליהם נכתבה התורה הקדושה הוצאו מהנרתיקים! הם הושארו בבית-הכנסת. מרקוס חיכה בקוצר-רוח להזדמנות פז, בה יוכל לספר למלכו את האמת.

וההזדמנות, אכן, לא אחרה לבוא. בארמון המלך נערך משתה גדול. המלך ישב בחברת שריו וידידיו, סביב שולחנות ערוכים במיטב המאכלים והמשקאות. היין נשפן כמים ומצב-הרוח היה מרומם. בעודם שותים ומיטיבים את ליבם, קם המלך על רגליו והחל להתפאר בפני המסובים, על הכבוד הרב, אשר חולקים לו נתיניו היהודים:

"כאשר אני מופיע ברחובות העיר, כל היהודים מקבלים את פני, ובראשם צועדים נכבדיהם עם ספרי-התורה שלהם, הקדושים והיפים!"

טרם הספיק המלך לסיים את דבריו, קם מרקוס ממקומו, פנה אל המלך ואמר לו:

"אדוני המלך, ירום הודו, דע לך, כי היהודים היוצאים לקראתך, נושאים נרתיקים ריקים! את גווילי הקלף של ספרי-התורה הם משאירים בבית-הכנסת. הם גונבים את דעתך ושמים אותך ללעג וקלס".

לשמע הדברים הללו התרגז המלך מאוד וחמתו בערה בו. מרקוס החליט לנצל את שעת הכושר, והציע למלך שיבדוק את הנושא ואחר מכן יוציא צו מלכותי להרוג את היהודים הנבזים המעזים להשפיל את מלכנו הנערץ. המלך, שהיה כה נרגז, נענה להצעת השר הנכבד ואמר: "אם אמנם נכונים הדברים אשר אמרת, מרקוס, רע ומר יהיה גורלם של היהודים… אולם, קודם לכן, מחובתי לבדוק את העניין לאשורו. אם-כך, הרי שבסיורינו הקרוב ברחובות העיר, כאשר יבואו נכבדי הקהילה היהודית לקבל את פנינו. תורה אתה לפתוח את נרתיקי ספרי-התורה, ואם אכן הם יהיו ריקים – מיד אצוה לעשות כבקשתך. אולם, אם דבריך יתגלו כשקר, הרי הסוף המר יהיה על ראשך. האם אתה מסכים לנסות?"

מרקוס הניד את ראשו להסכמה, הוא היה בטוח בצדקת דבריו וכבר ציפה בקוצר-רוח לביקורם ברחובות העיר. סוף-סוף יגיע קיצם של היהודים, הבלתי נסבלים, והוא – וודאי יועלה לדרגה חשובה בחצר המלוכה.

***

לילה. שמש בית-הכנסת שוכב במיטתו ושנתו נודדת מעיניו. הוא מתהפך מצד אל צד ואינו מצליח להרדם. משהו רע מעיק על ליבו. מחר בבוקר, צפוי המלך להופיע ברחובות העיר בליווי פמלייתו המלכותית. אבל הוא מודאג. יש לו תחושה, כי אסון עומד להתרחש על בני קהילתו היהודית. לשווא מנסה השמש לגרש את מחשבותיו הטורדניות, הלוא קבלת-הפנים הזו כה חביבה על המלך האהוב… לבסוף נרדם השמש, והנה הוא חולם. בחלומו רואה איש זקן, ופניו העטורים זקן לבן, מאירות כפני מלאך אלוקים. האיש עומד מולו ואומר: "קום מהר, אל נא תאבד זמן יקר. קום ממיטתך, רוץ לבית-הכנסת והכנס בזריזות את גווילי הקלף של ספרי-התורה הקדושים לתוך נרתיקיהם. אך אל תספר דבר וחצי דבר לאיש!" ועוד לפני שהספיק השמש לומר משהו, נעלם האיש הזקן.

בפחד ובאימה קם השמש ממיטתו, נטל ידיו, לבש את חלוקו ורץ מיד לבית-הכנסת. בידיים רועדות ובאימה הכניס את כל הגוילים לנרתיקיהם, כפי שהורה לו האיש הזקן בחלומו, ומשסיים, פנה לביתו בלב שקט.

***

תרועת חצוצרות ברחובות סרגוסה בישרה על הופעתו של המלך בליווי פמלייתו המלכותית. היהודים יצאו בהמוניהם אל הרחובות לקבל את פניו ובראשם נכבדי הקהילה, אוחזים בידיהם, כהרגלם, את נרתיקי ספרי-התורה. כאשר הגיעו ראשי הקהל סמוך לכרכרה המלכותית, נעצרה הכרכרה, ומרקוס, שישב על יד המלך, פנה אל המלך ואמר: "מלכינו הנכבד והנערץ וודאי ישמח לראות, מה ישנו בתוך הנרתיקים, אותם נושאים היהודים".

"וודאי, וודאי. פיתחו נא את הנרתיקים", הורה המלך.

פחד גדול נפל על היהודים, ביודעם היטב, כי בטרם יוצאים ראשי-הקהילה לקבל את פני המלך, מוציאים הם את גווילי ספד-התורה מנרתיקם ומשאירים אותם בארון הקודש שבבית-הכנסת, וכעת יתגלה לעיני המלך ובני פמלייתו, כי הנרתיקים ריקים! כיצד יגיב על-כך המלך ומה יעשה ? אולם לא נותרה להם כל ברירה. בידיים רועדות הם צייתו לפקודה המלכותית. בלב חרד כששפתיהם רוחשות תפילה, פתחו ראשי הקהילה את הנרתיקים, והנה, למרבה הפלא… בכל נרתיק היה מונח ספר-תורה!

נוכח המלך לראות, כי שרו הנכבד, מרקוס, העליל עלילת-שקר על היהודים וליבו נתמלא כעס.

"הכיצד זה העזת להעליל דבר שקר וכזב על אזרחי הנאמנים ביותר, המכבדים אותי באמת ובתמים?!" צעק המלך על מרקוס. "ביקשת שאהרוג אותם, אולם את העונש הזה תקבל אתה בעצמך. עיצרו אותו והוציאוהו להורג מיד!" פקד המלך על חייליו. הללו מיהרו לציית לפקודת מלכם, וכך הגיע סופו המר של מרקוס הרשע. ואילו את היהודים שבח המלך מאוד על מסירותם ועל הכבוד הרב, שהם חולקים לו. ולאות תודה והוקרה, שחררם ממיסים לקופת המלוכה למשך שלוש שנים.

אוירה של שמחה וצהלה שררה באותו יום ברחובות היהודים. ליבם היה מלא שבח והודיה להשם על הנס, אשר עשה להם והצילם ממות בטוח.

מיותר לציין, כי היחסים בין הקהילה היהודית לבין המלך נעשו טובים ביותר, מצבם הכלכלי השתפר והם המשיכו ללמוד תורה ולקיים מצוות באין מפריע.

ומאז, נשמרו ימים אלו, י"ז וי"ח בשבט, כ"ימי הפורים" של יהודי סרגוסה, במשך דורי דורות, כימי תפילה והודיה לה', שהצילם מ"המן" שבדורם, אשר רצה להשמידם ולכלותם.

מערכת האתר

השאירו תגובה