בימים אלו אנו קוראים בפרשות השבוע על הקמת במשכן, על המשכן נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ובימינו אלה שאין לנו בית מקדש, הרי שבית הכנסת הוא המקום שבו משרה הקב"ה את שכינתו ולשם באים להתפלל לקדוש-ברוך-הוא.
ישוב שיש בו עשרה ("מנין") יהודים חייב להקים בית- כנסת, וב’זוהר’ הקדוש נאמר שזו מצווה מן התורה.
בית הכנסת צריך להיות גבוה משאר הבתים בעיר , שנאמר: "לרומם את בית אלוקינו". צריך שיהו חלונות לבית-הכנסת ואחד כשהוא מסתכל כלפי השמים וליבו נכנע.
מקפידים להתפלל דוקא בבית- הכנסת המיוחד לתפילה, שנאמר: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי", "אלוקים ניצב בעדת א-ל " ועוד נאמר: "דרשו ה’ בהמצאו", היכן הוא מצוי? – בבית הכנסיות, ומי שיש לו בית- הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו נקרא: שכן רע.
ראוי לכל אדם שהיה לו מקום קבוע לתפילה, גם הישיבה בבית- הכנסת היא מצווה שנאמר: "אשרי יושבי ביתך ".
מצווה לרוץ לבית- הכנסת. אבל – רק עד פתח בית- הכנסת. בבית- הכנסת עצמו אין לרוץ אלא יש ללכת באימה וביראה. אין לצאת בחופזה ובפסיעות גדולות מבית- הכנסת כי בכך מראה האדם כאילו השהיה בבית- הכנסת בכבידה עליו, אלא יש ללכת במתינות.
בכותל המזרחי של בית- הכנסת ניצב ארון הקודש ובו ספרי התורה. מימין ארון הקודש נמצא ה"עמוד" או ה"תיבה", המיועדים לשליח – הציבור (חזן), ובמרכז בית הכנסת עומדת הבמה המשמשת לקריאת התורה. הזקנים ומכובדים שבין הקהל יושבים (בדרך כלל) בכותל המזרח כשפניהם אל הציבור. במקום מיוחד, מן הצד או מעל היכל בבית- הכנסת, הנפרד באמצעות מחיצה, נמצאת "עזרת נשים".
ברוב בתי-הכנסת ישנה גם ספריה גדולה המכילה ספרי קודש רבים: פירושים לתורה, משניות ותלמוד וזאת כמובן מלבד סידורי התפילה וחומשים. בבתי- הכנסת נערכים, בעיקר בין התפלות מנחה וערבית, שיעורי תורה ברבים: בהלכה (רמב"ם וכדומה) או באגדה (באגדות התלמוד שנאספו בספר ’עין יעקב’),
בנוסף לקיום התפילות ושעורי התורה נוהגים לערוך את טקסי ברית המילה בבית- הכנסת, כינוסי תורה וסעודות מצווה.
