מרגע היציאה ממצרים חיכה עם ישראל בדריכות וספר את הימים לקראת נתינת התורה. בצל המעמד הגדול נשכחו המריבות הקטנות, כל ה"חשבונות" האישיים חוסלו והעם כולו ניצב למרגלות הר סיני באחדות גמורה – "כאיש אחד בלב אחד".
המדרש מספר כי ברגע האחרון התנה הקב"ה את נתינת התורה במתן ערבויות מתאימות מצד בני-ישראל, שיבטיחו לו כי אכן יקיימו את התורה היקרה וישמרו עליה. בתשובה הציעו בני-ישראל כערבים את האבות הקדושים, אך הקב"ה דחה את ההצעה בטענה כי גם באבות נמצא שמץ של עוון וממילא אין הם יכולים להיות ערבים.
העם לא איבד את עשתונותיו והציע ערבים חדשים: הנביאים. אלה יעמדו בכל דור ודור, יוכיחו את העם לשמור על דרך התורה ויהיו ערבים לקיומה. אך גם הצעה זו נדחית על הסף כי גם בין הנביאים נמצאו כאלה שחטאו לה' והם בעצמם צריכים ערבים.
לאחר הניסיונות הכושלים עלתה במוחם הצעה מסוג שונה לגמרי: "בנינו ערבים בעדינו" – הילדים הקטנים שלא טעמו טעם חטא מעולם, הם יהיו ערבים. את ההצעה האחרונה קיבל הקב"ה ונתן לבני-ישראל את התורה בזכות הילדים והילדות ועל כך נאמר בספר תהילים: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" ודרשו חז"ל כי אין עוז אלא תורה.
יוצא אפוא כי לילדים הקטנים ישנו תפקיד מרכזי בקבלת התורה ולכן בכל שנה מעורר הרבי לפני חג השבועות את ההורים והמחנכים לדאוג שכל הילדים יבואו ביום החג, בבוקר, לשמיעת קריאת עשרת הדיברות, היות וזהו הזמן שאנו מקבלים בכל שנה מחדש את התורה. מכיוון שהערבות חלה על כל הילדים ללא יוצא מן הכלל – ואין זה תלוי כלל במידת גילם והבנתם – יש להביא גם את התינוקות הרכים ואפילו בני חודש ומעלה.
* * *
באחת משיחותיו מאיר הרבי את דברי המדרש הנ"ל באופן המתאים לחיינו היום יומיים: ישראל הם העם הנבחר, ובעצם מהותם אוהבים ללמוד את התורה שנאמר: "כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים". אולם לפעמים, בגלל סיבות וטרדות שונות, יתכן שיתרחקו מלימוד התורה וקיום מצוותיה על אף הטוב והעונג הטמונים בהם. על כן בשעה שנתן הקב"ה את התורה, רצה להיות בטוח כי ישראל ילמדו את התורה ויקיימו את מצוותיה ולכן דרש ערבים.
מה השיבו לו בני-ישראל? "אבותינו ערבים בעדינו", האבות ילמדו תורה: יש לנו אבא זקן שנמצא כבר במושב זקנים ואין לו דאגות בענייני פרנסה וכד' כך שלבטח ימצא תמיד את הזמן הדרוש ללמוד תורה. מאידך, מבטיחים הבנים, אנו נתמוך בו ונספק לו את כל צרכיו.
משלא קיבל הקב"ה הצעה זו מצאו בני-ישראל פתרון אחר: "נביאנו ערבים בעדינו", "נביא" מלשון ניב שפתיים, הרבנים שלנו ילמדו עבורנו את התורה. כל אדם ישכור לעצמו רב, יתמוך בו כדי שילמד תורה והוא עצמו יעסוק במסחר.
ברם הקב"ה לא קיבל גם ערבות זו כי רצונו שכל בני-ישראל ילמדו תורה ויקיימו מצוות. רק כאשר אמרו ישראל: "בנינו ערבים בעדינו", שכל עוד שהם צעירים לימים ואינם מוכשרים למסחר ישלח אותם האב ללמוד בישיבה או בבית הספר התורני, הסכים הקב"ה לערבות והסיבה היא: אם ילמדו בצעירותם רבים הסיכויים ששוב לא יעזבו את ספסל לימודיהם גם בבגרותם. יתר על כן: הילדים ידברו במשך הזמן על לב הוריהם עד שישכנעו אותם להתחיל ולהתמיד בלימוד התורה וקיום מצוותיה.
מכל האמור אנו רואים את גודל חשיבות החינוך היהודי האמיתי, בעיקר בשנות הילדות הראשונות המטביעות את חותמן על הילדים הצעירים ומבטיחות את המשך קיומו של עם ישראל – "עם ישראל חי" – עם שהוא חי ומתנהג על פי הוראותיו של בורא העולם מבלי להתפעל משום דבר.
