בעיר הבירה של תימן, צנעא, חיה לפני שנים רבות, קהילה יהודית גדולה. בדרך כלל, לא סבלו היהודים באופן מיוחד משיגיונות ה'אימאם', השליט התימני, אם כי הוא לא היה ידידותי במיוחד כלפיהם. האימאם הנוכחי, חוסיין איבן עבדול רחמן, ששלט בתקופת סיפורנו, אף הוא לא היה מן הגרועים שבהם, הוא פשוט לא הקדיש תשומת-לב רבה לאנשים הנתונים לשלטונו. בראש מעייניו הייתה הדאגה לחיים טובים ושקטים, נטולי דאגות. מצב זה יכל להיות טוב לקהילה היהודית, אלמלא הפקיד האימאם את ניהול עניני המדינה בידי שייח ערבי זקן, איברהים שמו.
איבוהים זה, היה שונא יהודים מובהק. כל הזדמנות נוצלה כדי להציק ליהודים הנתונים לשלטונו. מלבד המיסים הכבדים שהטיל עליהם, חיפש איברהים דרכים שונות ומשונות, כדי להתנכל ליהודים ולמרר להם את החיים.
לאימאם של תימן היתה חולשה גדולה ליין, למרות האיסור לפי הקוראן. כשהאימאם נפל שיכור לאחר ששתה לשכרה, היה אברהים נוטל את החוק לידיו ועושה ככל העולה על רוחו. כדי לגרום שהאימאם יהיה תלוי בו, הוא אף איים שיפסיק לספק לו יין.
לא אחת חשב האימאם כי די לו מהשגחתו הבלתי-נסבלת של השייח הזקן ועליו להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. "בנוסף לכך", הרהר האימאם בינו לבין עצמו, "מדוע לא למנות יהודי לתפקיד זה, אחפש אדם שיהיה מתאים לניהול עניני הממלכה, ובסוד אסכם איתו שיספק לי יין כאוות נפשי. הלה יסכים וודאי לספק לי יין בלי כל נקיפות מצפון, היות ולפי ההלכה היהודית אין איסור לשתות יין."
לאחר הרבה התלבטויות, גמלה בלב האימאם ההחלטה לעשות כן. היה זה באחד מימי שישי כאשר התפללו במסגד. לפתע קם האימאם ממקומו וקרא לשייח אברהים. הוא שיבח אותו במלים חמות באזני כל הנוכחים על שירותיו הנאמנים לממלכה.
"ידידי היקר והנאמן, במשך שנים רבות שירתת אותי בנאמנות ובמסירות בכל כוחך ויכלתך. עבדת למעני ולמען ממלכתי ללא לאות. כעת הזמן לגמול לך על כל מעשיך הטובים. לכן, מעתה ואילך תוכל לנהל חיים נוחים ונעימים, נטולי כל דאגה. החלטתי לשחרר אותך מכל התחייבויותיך המכבידות ואני מעניק לך במתנה אחוזה רחבת ידיים עם משרתים רבים ורכוש לרוב. דבר לא יחסר לך להנעים את שארית ימי חייך…"
השייח איברהים הבין היטב את פירושם המעשי של דברי האימאם והחוויר כסיד. אך כמי שעבר תככים רבים בחייו הוא הבין שעליו לשחק את משחקו של האימאם, עד ליום פקודה אכזרי, כפי שרק השייח איברהים מסוגל לתכנן. הוא העמיד פנים שוחקות והודה לאימאם על טוב ליבו.
עתה, לאחר שהשתחרר מנוכחותו המעיקה של איברהים, לא איבד האימאם זמן ומינה למשרה הפנויה את מרדכי, יהודי צעיר שאביו וסבו שירתו את האימאם של תימן במשך שנים רבות. מרדכי שעמד להתמנות למשרה זו עוד לפני זמן רב, מיד לאחר פטירת אביו שמילא במסירות רבה תפקיד זה, אולם בשל גילו הצעיר נתמנה השייח איברהים במקומו.
נקל לתאר את גלי השמחה שעברו על יהודי תימן כאשר נודע להם, כי מרדכי, בנו של מאיר, נתמנה לתפקיד הרם בארמון האימאם. הם היו בטוחים, שמעתה לא יצטרכו לחיות, כתמיד, בצל הפחד.
שייח איברהים הזקן כעס וזעף על-כך, שהאימאם הדיח אותו ממשרתו, שנתנה לו עצמה ושלטון רב, נוסף לתועלת אישית. כעסו גבר עוד יותר על היהודי הצעיר, מרדכי, שתפס את מקומו. הוא בילה את כל עיתותיו במחשבה ובתכנון תוכניות, כיצד להיפרע מהאימאם, ובמיוחד, כיצד לנקום את נקמתו במרדכי ובכל יהודי תימן יחד איתו.
ההזדמנות לה ייחל השייח איברהים לא אחרה לבוא. בצורת קשה פקדה את המדינה. שלוש שנות בצורת נקפו בזו אחר זו. אז נזכר איברהים הזקן במה שסיפר לו אביו, כי גם בימיו היתה בצורת שנמשכה שלוש שנים וצופות ורק בזכות רבם של היהודים, ה"חכם", אשר פעל בדרך ניסית, ירדו גשמים.
"הנה ההזדמנות שלי", חשב איברהים הזקן. מכל תפקידיו הרבים המשיך איברהים רק לשאת דרשה באזני הנוכרים בימי שישי במסגד. הוא החל להטיף למאזינים, כי בצורת הינה עונש על שאינם מקיימים את מצוות הקוראן. לדוגמא הוא ציין כי אלו השותים יין בניגוד לאיסור המפורש, כעונש, אין להם עכשיו אפילו מים לשתות.
ביום שישי שלאחריו, בעת הדרשה שלו, יצא השייח הזקן בהתקפה חריפה נגד כל אלו שאינם מוסלמים ובמיוחד נגד היהודים. "הבלתי מאמינים הללו, הלועגים לנביא מוחמד, הם עתה שליטים במדינה!", צעק השייח בשצף קצף.
לאחר שהצליח להסית קבוצה רחבה מתושבי העיר, ריכז איברהים סביבו קבוצה גדולה של קנאים מוסתים. ראשית הם החליטו להתפרץ לביתו של היהודי מרדכי בן מאיר.
"פתחו את השערים!" צעק איברהים לעבר השומרים, "או שנפרוץ אותם בעצמנו".
שומרי-הבית לא פתחו לקנאים את דלתות הבית אלא נכנסו פנימה. לאחר כמה דקות הם חזרו והודעה בפיהם. מרדכי מוכן לקבל את איברהים לבדו, מלוויו יצטרכו לחכות מחוץ לשער. הקבוצה נהמה מתוך רוגז, אולם איברהים רמז להם להישאר בחוץ.
כאשר נכנס איברהים לחדר, הוא לא איבד זמן וניגש ישר לעניין לשמו הגיע.
"אתה יודע היטב", החל לומר, "כי ימי האימאם ספורים. ריכזתי סביבי קבוצה של נאמנים. לפי הוראתי הם מוכנים אף להתיז את ראשו של האימאם. על נקלה אני יכול לעשות זאת גם לך. אבל היות ואני אוהב אותן אני מוכן לעשות איתך עסק. אם תסכים לתוכניותי, תוכל אתה, יחד עם משפחתך, לעזוב את המדינה מבלי שיאונה לכם כל רע. אולם אם לא תסכים, אערוך מרחץ דמים ולא רק אתה ובני משפחתך תיפלו קרבן, אלא אנשי- יטבחו את כל היהודים"
מרדכי בחכמתו הבין שעליו להטעות את איברהים באופן שלא יוכל להתאושש ממנו. הוא הביט בבהלה בפניו של השייח הזקן ושאלו בפחד: "ומה הם תוכניותיך?"
"כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב שני מסמכים ולחתום עליהם בחותמת האימאם, הנמצאת ברשותך", באומרו זאת, הוציא איברהים מחיקו שני גלילי קלף מגולגלים, מאותם קלפים שמשתמשים בהם בחצר המלוכה להוצאת צווים מלכותיים. קלף אחד נראה עתיק, והשני נראה חדש וטרי.
על הקלף העתיק תכתוב את הדברים הבאים:
'וזאת לעדות לימות דור, כי אחרי שהבורא מנע גשם מהארץ משך שלוש שנים, חולל ה'חכם באשי', חוני המעגל, נס גלוי. הוא עמד בכיכר השוק, עג עוגה, עמד בתוכה, נשא עיניו למרום ואמר: 'ריבונו של עולם! בניך מבקשים גשם אינני זז מכאן, עד שאתה נותן גשם!' מיד נתמלאו השמים בעננים עבים וגשם חזק ירד. עתה, דעו לכם, כי מפתחות הגשמים מצויים בידי היהודים'.
"תכתוב תאריך של לפני מאה שנה, חתום 'שייח עבדאללה' ותשים על זה את החותם המלכותי".
"על הקלף השני, החדש, תכתוב את הדברים הבאים:
'אני חוסיין איבן עבדול רחמן, פקדתי על כתיבת צו מלכותי הזה. חטאתי, עברתי על חוקי הקוראן וגדול עווני מנשוא. בשל חטאי הרבים, הא עונש מן השמים והגשם נמנע מהעם זה כבר שלוש שנים. היות שהאזרחים הנאמנים אינם חייבים לסבול בגללי, לכן אני מתפטר בזה ממשרתי וממנה את ידידי הנאמן והמסור, הלוא הוא השייח איברהים, למלא את מקומי. החותמת המלכותית וחתימת ידיהם של שני עדים, מעידים על תוקפו של מסמן מלכותי זה".
"אתה, מרדכי, חתום על מסמך זה וגם אני אחתום עליו, מסכימים?"
מרדכי בן מאיר שתק ושקע בהרהורים לזמן מה. אחר פנה אל איברהים ואמר בקול שקט: "אני מסכים".
פניו של איברהים קרנו מאושר והוא אמר למרדכי: "ידעתי שאוכל לעשות אתך עסק. אני ממתין לחתימתך על-גבי המסמכים".
מרדכי לקח את שני הגווילים ונכנס לחדר עבודתו, בעוד השייח הזקן מחכה בחוץ חסר סבלנות.
כעבור זמן חזר מרדכי אל איברהים ומסר לידיו את שני המסמכים. השייח הזקן התבונן בהם, בדק ובחן אותם היטב, הכל נכתב בדיוק כפי שביקש, אף מילה לא חסרה. איברהים חתם על המסמך בזהירות ועזב את המקום כשהוא מרוצה מהמזימה שרקם ומעצמו.
כאשר הגיע אל נאמניו, שחיכו לו בחוץ, אמר להם: "בואו בהמוניכם ביום שישי הקרוב אל המסגד. מצפה לכם מחזה מיוחד במינו".
איברהים לא איבד זמן. הוא רץ אל המסגד, והטמן את הגווילים בכד חרס עתיק. את הכד טמן באחת הפינות הנסתרות של המסגד.
מרדכי בן מאיר לא סיפר לאיש על כל מה שארע בינו לבין השייח איבוהים. במקביל, ביקש מהרב הראשי של צנעה לגזור תענית למשך שבוע בשל הבצורת. היהודים התכנסו בבית-הכנסת, התפללו, אמרו סליחות ופרקי תהילים.
השייח איברהים הפיץ באמצעות נאמניו הודעה כי ביום ששי הקרוב על כל המאמינים להגיע למסגד לשמוע את הדרשה שלו בה הוא ימסור הודעה חשובה ביותר איך להעביר את גזירת הבצורת.
ביום שישי המיוחל היה המסגד מלא מפה לפה. כולם באו מתוך סקרנות גדולה, לשמוע את דבריו המיוחדים של השייח איברהים ולחזות במחזה המובטח. גם האימאם נכח במסגד, כשפניו מביעות אי-שקט ודאגה.
הפעם ניהל השייח איברהים את הדרשה שלו בצורה ארסית יותר מתמיד. בדרשתו סיפר לשומעיו, כי הנביא מוחמד נגלה אליו בחלום וסיפר לו סוד גדול: מפתחות הגשמים מצויים בידי היהודים והם מסוגלים, אם הם רק רוצים, להפסיק את הבצורת תיכף ומיד, כפי שזה קרה לפני מאות בשנים. אולם ברור הדבר, כי הם אינם רוצים לעשות זאת. ומדוע! משום שהם שונאים אותנו! הם רק צריכים להתפלל על הגשם וזה הכל. להוכחה, סיפר השייח איברהים, אמר לו מוחמד בחלום כי יחפש באחת מפינות המסגד, שם ימצא כד חרס בו הוטמנה מגילת קלף חתומה על ידי השייך עבדאללה. תיכף תיווכחו באמיתות דברי, כאשר יקראו באוזניכם את תוכנו של הגוויל העתיק, שנמצא במסגד", סיים השייח איברהים את דבריו בתרועת ניצחון.
לאחר חיפוש ממושך נמצא הכד ואחד מאנשי-הדת המוסלמים, המשרתים במסגד, נטל מידי השייך איברהים את הקלף העתיק כאשר עיני כולם מופנות אליו ואזניהם כרויות לשמוע כל הגה היוצא מפיו, התחיל קורא מהגוויל העתיק:
"וזאת לעדות לימות דור, כי אחרי שהבורא מנע גשם מהארץ במשך שלוש שנים, חולל החכם באשי, חוני המעגל, נס גלוי. הוא עמד בכיכר השוק, עג עוגה, עמד בתוכה, נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם! בניך מבקשים גשם! אינני זז מכאן, עד שאתה נותן גשם!' מיד נתמלאו השמים בעבים וגשם חזק ירד."
"לכן שימו אל לבכם, כי בעוד כמה מאות שנים מהיום, תהיה שוב בצורת על הארץ ותסבלו מחוסר גשמים במשך שלוש שנים. בעת ההיא יקום אדם, בשם שייח איברהים, שינסה להוליך אתכם שולל ולהסיתכם נגד היהודים, באומרו, כי הם האשמים בפורענות שהתרגשה עליכם. אל תשימו לב אליו! הוא אדם רשע ואין אלוקים בקרבו!"
במסגד קמה מהומה גדולה. איברהים הזקן חטף את הגוויל מידי הקריין ובחן אותו בקפידה. הוא לא האמין למראה עיניו, המילים שנאמרו אכן היו כתובות על הגוויל, שחור על-גבי לבן, ובתחתית החתימה 'שייח עבדאללה' חתום בחותם המלכותי.
"תלו אותו תלו את איברהים הזקן!" נשמעו קריאות נזעמות מקרב
ההמון. "חדלו" צעק השייח הזקן. "אני מלככם! הקשיבו " צעק. הוא שלף את הגוויל השני, החדש, והחל קורא בו בזעקה גדולה:
"אני, איברהים אבן עבדאללה, פקדתי על כתיבת גוויל זה, כעדות לכך, שאני פושע חסר כל בושה…" הוא הפסיק את הקריאה מיואש לגמרי. "מה, לכל הרוחות קורה כאן!" קרא בקול נואש, אוחז את ראשו בשתי ידיו. כיצד הצליח מישהו לזייף את המסמך המקורי, שאני בעצמי הכתבתי למרדכי בן מאיר! וכי לא אני בעצמי לקחתי את המסמכים מידי מרדכי, הבאתי אותם למסגד והחבאתי אותם בכלי חרס, איברהים לא שמע את המשך קריאת הגוויל משום שהוא נפל מתעלף. אולם כולם שמען את קריאתו של כהן-הדת, שהמשיך להקריא את המסמך עד תום. במסמך היה כתוב כי איברהים תכנן להתיז את ראשו של האימאם ולתפוס את השלטון במקומו. הוא אף תכנן לרצוח את מרדכי בן מאיר ולגרש את כל היהודים מהמדינה. חתימתו של שייך איברהים הזקן התנוססה על המסמך וכולם יכלו לראותה.
האימאם קפץ ממקומו כנשוך נחש ופקד על תלייתו המיידית של שייח איברהים הבוגד.
הקהל הרב שהתכנס במסגד היה נרעש מהגילוי המדהים, עד כדי-כך, שלא שם-לב כי בינתיים התנסו השמיים בעננים שחורים, ולפתע ניתך ארצה גשם עז שהרווה את האדמה.
כל הנוכחים הבינו כי הגשם בא כתוצאה מסילוקו של השייך איברהים.
באותה שעה אמרו היהודים המכונסים בבית-הכנסת את תפילת "אבינו מלכנו" בכוונה גדולה.
האימאם היה שבע-רצון, הן בשל הבצורת שחלפה והן בשל כך שהצליח להיפטר סופית מהשייח איברהים הזקן, שקלונו התגלה ברבים. מאושר יותר היה מרדכי בן מאיר, שהקב"ה נענה לתפילתם של היהודים וכי הם ניצלו מעונשו של איברהים, שרשעותו לא נפלה מזו של המן הרשע.
לאחר שנרגעו הרוחות ישבו האימאם ומרדכי בארמון לסכם את האירועים. לפתע פנה האימאם אל מרדכי ושאלו: "אמור נא לי, ידידי, אינני מבין דבר אחד, כיצד זה התנוססה חתימתך על מסמך מביש זה, שהפליל את אברהים, הסבר לי את פשר החידה"
מרדכי בן מאיר סיפר לאימאם כיצד בא אליו איברהים ודרש ממנו, שיכתוב את הגווילים לפי תכתיבו והוא 'הסכים' למראית עין לעשות כדבריו. מה שאיברהים לא ידע, כי ברשות מרדכי היתה שיטה סודית לשימוש בשני סוגי דיו. אחת מהן היתה כזו, שאם כתבו בה, היה הכתב נעלם שעות מעטות לאחר הכתיבה. לעומתה, הדיו השניה היתה בעלת תכונה הפוכה, שבשעת הכתיבה לא נראה הכתב כלל והוא החל לבצבץ ולהראות רק כעבור מספר שעות.
לכן, כאשר הסכים מרדכי לעשות כדברי השייח, הוא החליט להשתמש בדיו הנעלמת ואילו את הדברים שהוא רצה לכתוב על מגילת הקלף – דברים שהיה בהם כדי להפליל את השייח הזקן ולהוכיח את אשמתו ברבים, הוא כתב בדיו האחרת, הסודית, שנתגלתה לעיני כל רק מאוחר יותר, בעת הכינוס הגדול במסגד. בנוסף לכך, סיפר מרדכי לאימאם, כי את סוד השימוש בשני סוגי הדיו הוא למד מאביו. וכך הצליח להציל את האימאם ממות בטוח ואת כל הקהילה היהודית בתימן מהרס וחורבן.
"אני מאושר ובר-מזל, שיש לי ידיד ויועץ חכם ונבון כמוך", אמר האימאם כשהוא לוחץ את ידי מרדכי בידידות. אחר הוסיף בחיוך: "אני נותן לך רשות להשתמש מעתה ואילך בשני סוגי הדיו שלך, כל פעם שאני מבקש ממך לרשום את הוראותי, העתידות להופיע בתור צווים מלכותיים; אם זו הוראה נבונה, השתמש נא בדיו ניכרת ונראית לעין. אולם אם זו הוראה לא כל-כך מחוכמת שנאמרה בזמן כעס, אני מרשה לך להשתמש בדיו הנעלמת בה אין רישומו של הכתב ניכר …"
