הקדוש-ברוך-הוא, הבורא הכול-יכול, העניק לנו חיים מלאים בתורה ומצוות – בכל אשר נפנה בחיי היום-יום, החל מהקימה בבוקר, נפגשים אנו בסדרת מצוות; אמירת "מודה אני"; נטילת ידיים; ברכות השחר; וזו רק ההתחלה. במשך היום כולו אנו צריכים לשמור על עצמנו, אם בעשיית מעשים טובים; קיום מצוות, ואם בזהירות מלעבור עבירות, כל זה בתוך יום מלא דאגות; פרנסה, בריאות וכדומה. הבה נשאל את עצמנו: האם לא היה הרבה יותר קל לבצע את רצון הבורא, לשמור ולקיים את התורה והמצוות כאשר אין לנו דאגות על הראש? (איך אומרים? – "אם תדאג לי למשכורת.., אני מוכן לשבת כל היום בישיבה וללמוד תורה…"). איך נמצא את הדרך בתוך מבוך החיים הזה? דרוש לנו מדריך מהימן! הישנו?
כשננסה לענות על הדברים עלינו לומר, שקודם כל שומה עלינו לחפש "מורה דרך". הן לימדונו חכמינו זיכרונם-לברכה כי "מעשה אבות סימן לבנים": מטרת סיפורי התורה על מעשה האבות, ובכלל, אינה בשביל ה"סיפור" שבעניין, אלא, ובעיקר, עבור ה"סימן" – הלקח שעלינו להפיק בחיי חיום יום שלנו.
בפרשת-השבוע מוצאים אנו ציוני דרך נפלאים, ואלו מופיעים מיד בתחילתה, בפסוקים: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם . . ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו"
כלל ראשון : "ויצא יעקב"… על אף שיציאתו הייתה מפני עשיו, ולא למקום הטוב ביותר, אלא לחרן – הנקרא כך על שם שהוא "חרון אף של עולם" (מקום מושחת) – עם זאת לא ברח יעקב אלא יצא. נשמתו של היהודי בירידתה לעולם – חרן – אין ענינה לברוח מהקורה בעולם. עליה – ועל היהודי – לצאת לעולם, להתעסק עם עניני העולם הגשמי. אמנם זה קשה, אבל דווקא על-ידי כך מגשימים את המטרה, ומתעלים.
אך כדי לעמוד במשימה זו יש לזכור כמה פרטים:
כלל שני: "ויפגע במקום" – "ורבותינו פירשו לשון תפלה" (רש"י); לפני שאתה יוצא להתמודד עם קשיי העולם הזה, עליך לזכור, כי אין זה תפקיד קל. צריך להתפלל לבורא העולם שיהיה לנו לעזר במאבק נגד כל הקשיים והניסיונות.
כלל שלישי: "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" – "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות" (רש"י) : מהתנהגותו זו של יעקב, נראה, כי הגנה זו אינה רק "מחיות רעותי שפגיעתן היא פיזית בלבד, שהרי גם כאשר הקיף את ראשו נשארו כל אברי הגוף חשופים לפגיעה! מכאן אפוא שהייתה זו הגנה רוחנית – ומזה ניתן ללמוד שכאשר יהודי יוצא לעולם הגשמי ועליו לעסוק בהשגת פרנסה, עליו לזכור שקודם כל יש לשמור על הראש! גם כאשר הוא עובד לצורך מחייתו אין לו להפקיר את ראשו ולהשקיעו בעסוקים גשמיים, וכפי שכותב נעים זמירות ישראל – דוד המלך ע"ה, בספר תהילים: "יגיע כפיך כי תאכל – אשרך וטוב לך" ; כשהאדם "יגע" לפרנסתו, עליו להשתמש ב"כפיו" בלבד, ואילו הראש, צריך להיות שקוע בעולם הרוחני – בלימוד תורה ובקיום מצוות ומעשים טובים.
בנקודה זו מוצא כל אחד שואל את עצמו: כיצד ניתן לעסוק ב"ביזנס" מבלי להשקיע את הראש!
תשובה לשאלה זו תמצֶא כשנשים לב במה הגן יעקב אבינו על ראשו – באבנים. כדי לשמור על הראש לא מספיק "שכל" – להבין מה עלינו לעשות; לא מספיק "רגש" חם לקיום המצוות. רק אבנים. זו השפה. דברים בלתי גמישים, קבועים ודוממים. חייבים לקבוע דברים מסוימים כ"חוק בל יעבור", ולהחליט, כי על שיעור-תורה אי אפשר לוותר; תפילין חייבים להניח בכל יום חול, וכדומה. כאן אין לשכל ולרגש זכות דיבור, זו הדרך, שלו רק יבחר בה היהודי, אזי יצליח בדרכו ויוכל לשמור על ראשו, ובדרך ממילא גם על כל שאר אבריו. אז, ורק אז, יהיה הוא ה"נהג", הוא השולט במצב והמושך בחוטים; בדרך זו יהפכו כל אותם "קשיים" מדומים ל"תענוגות" של ממש, לתענוג רוחני, נשמתי. הברירה נתונה בידיו שלו: או שהעולם שולט עליו והוא הופך להיות עבד ליצריו, עבד לעסקיו… או – ודומה שאפשרות זו מעדיף כל אחד בתוך-תוכו – להיות בר-חורין!
וכאשר ישנו ה"יגיע כפיך כי תאכל", מובטח גם המשך הפסוק : "אשריך וטוב לך"!
