התורה קבעה את י"ד בניסן בין הערביים כזמן הקרבת קורבן פסח ואכילתו. כך נהגו לפני צאת בני ישראל מארץ מצרים וכך גם בזמן שבית המקדש היה קיים. ומה גורלו של אדם, שהיה טמא באותו זמן דוקא ונפסל להכנס לבית המקדש ולטעום מבשר הקורבן? ומה דינו של מי שהיה מחוץ לארץ ישראל והחמיץ את מועד הקרבת הפסח בי"ד בניסן?
בדור המדבר היו אנשים שהיו טמאים והם ניגשו אל משה רבינו ושאלו: "למה נגרע?" ובעקבות זאת נקבע על ידי הקדוש ברוך הוא "פסח-שני" – הזדמנות נוספת בי"ד באייר להקריב את קורבן הפסח. אנו רואים כאן את כוחה העצום של התשובה, שמגיעה אל הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, למעלה מהסדר הקבוע של התורה. שהרי בנוהג שבעולם אם אדם איחר את הרכבת כל שנותר לו הוא רק להתמרמר ולהצטער – הרכבת כבר איננה.
הרבה דברים בחיינו תלויים בתנאים של זמן ומקום ואם לא עומדים בהם הם פשוט אבודים, כך גם בתורה יש זמנים לקריאת שמע, תפילה ומצוות שונות ומי שלא קיים את המצווה בזמן – הפסיד אותה.
אולם בעניננו, אף על פי שלפי התורה "עבר זמנו בטל קורבנו", אבל הזעקה הפנימית של היהודי הפורצת מעצם נשמתו "למה נגרע", מגיעה אל הקב"ה בעצמו ופותחת צינורות חדשים – דרכים שמאפשרות לתקן את כל הפגמים. וכפי שאמר האדמו"ר הקודם של חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, שפסח-שני מלמדנו שלעולם אין מצב "אבוד", תמיד אפשר לתקן ולהשלים. אפילו מי שהיה "טמא" או "בדרך רחוקה", ואפילו שהיה זה מרצונו עדיין פתוחה לפניו הדרך לתיקון והשלמת החסר.
פסח-שני נמשך כאמור יום אחד בלבד, ואין נוהג בו איסור חמץ. הקורבן נאכל כשחמץ ומצה מצויים יחדיו על השולחן. בימינו, שאין בית המקדש קיים מציינים את "פסח-שני" באי אמירת "תחנון" או "הספד" ובאכילת מצות לשם זכרון בלבד.
