"היה זה ביום חמישי בלילה, 14 ביולי 1927, הרבי מליובאוויטש גר אז בלנינגרד, כשלפתע צלצל פעמון הדלת. הדלת נפתחה ברעש ובהמולה, ובה הופיעו שני אברחים לבושים ציבילית, בלווית מספר חיילים מזויינים מאחוריהם".
כך החלה פרשת מאסרו של הרבי הריי"צ, שעסק במסירות נפש למען הפצת תורה ויהדות בברית המועצות. לאחר חקירות ועינויים נגזר דינו "מוות בירייה"! ההשתדלות והלחץ הבינלאומי לשחרור הרבי הוכתרו בהצלחה, הביאו לצמצום ה"עונש" לשלוש שנות הגליה ל"קוסטרומה", ולאחר מכן לשיחרור מוחלט ביום י"ב בתמוז.
אנו מגישים לפניכם חלק מסיפור המאסר.
…עם גמר חקירתו הראשונה של הרבי, חזר לתאו, בידעו דבר אחד, מה שהצ’קיסט לולאוו היהודי אמר לו:
– בתוך עשרים וארבע שעות תומת ביריה!
פסק הדין עשה רושם מזעזע על הרבי. אך הוא התחזק, שאב עידוד ואמר:
– השי"ת יעזור.
ולפני סיום עשרים וארבע השעות, קיבל הרבי את התפילין שלו ועמד להתפלל.
לולאוו לא יכול היה לבצע את פסק דין המות שהוציא על הרבי.
ידיו היו קצרות מדי לכך. השלטונות המרכזיים לא הרשו לו לבצע את פסק דינו החמור. ולא זו בלבד שלולאוו לא המית את הרבי, אלא עוד זאת ניתנו לרבי הקלות והנחות מסויימות בחיי כלאו.
העובדה היא, שכל ימי שבתו של הרבי בבית סוהר איום זה, ששמעו בלבד הטיל פחד, התיחסו אליו ביחס יוצא מגדר הרגיל.
ברם, הוא היה מנותק מהעולם החיצוני, לא קיבל שום ידיעות ולא ידע דבר על הנעשה למען הצלתו.
מאידך, נודע לו שגם מזכירו הפרטי נאסר. וזה נודע לו באמצעות ספר המשניות.
למזכירו הרב ליברמן היה ספר משניות דומה בדיוק לספר המשניות של הרבי. שבועות אחדים לפני מאסרו זקוק היה הרבי לעיין בספר משניות ושלו לא נמצא באותו רגע תחת ידו. נתן לו הרב ליברמן את ספר המשניות שלו. הרבי עיין בו, ועשה קמט בדף מסויים ולאחר מכן החזירו להרב ליברמן.
כשנלקח הרבי למאסר לקח אתו את ספר המשניות שלו. אולם לפני היכנסו לכלא לקחו ממנו את ספריו עם התפילין שלו.
כעבור ימים אחדים הוחזרו לו התפילין והספרים. הרבי בדק את הספרים וראה לפניו את המשניות עם הקמט שעשה בו לפני כמה שבועות.
הרי זה של ליברמן, ואיך הוא מגיע לכאן?
ספר משניות זה הביא לו את הידיעה שגם מזכירו הפרטי נאסר.
גם הרב ליברמן נאסר, גם הוא לקח אתו ספר משניות וגם ממנו נלקח הספר בכלא, וכשבאו אנשי הג.פ.א. להחזיר לרבי את ספריו החליפו בטעות ספרו של הרבי בספרו של ליברמן.
* **
כל יום היה הרבי אומר תורה בפני האסירים היהודיים שבתא מאסרו, ורושמה אחר כך על בדילי הסיגריות.
הוא רשם אז נוסף על תורתו גם כל מה שעבר עליו וכן זכרונות מילדותו.
הרשות לכתוב בתא המאסר, היתה אחת ההנחות הגדולות שניתנו לרבי.
חוק בית הסוהר אוסר את הכתיבה בתא. כל יום מקבל כל אסיר דף נייר ועפרון לכתוב בקשותיו אל מנהל בית הסוהר, ועליהם להחזיר מיד את הנייר והעפרון.
בידי הרבי היה בכל משך ימי מאסרו עפרון והוא כתב תמיד. חוק בית הסוהר אוסר על אסיר להיות ער לאחרי שעת הכרזת השינה. ואילו הרבי ישב כל לילה מאוחר מאד. כל האסירים ישנו והוא עיין בספר או כתב.
וגם זו היתה הנחה מיוחדת במינה ששומר הדלת – כמובן בהסכמת ולפי הוראת הנהלת בית הסוהר – נתן לרבי.
על כל אסיר לרחוץ ולשפשף את ריצפת תא הכלא, ובתא בו יושבים כמה אסירים, מסודר תור וכל יום עושה זאת אסיר אחר, והשומר משגיח על כך. הרבי היה פטור מכך.
וכשהרבי לא רצה לשתות את המים החמים הניתנים לכל האסירים מתוך שלא היה בטוח שמרתיחים אותם בדוד מיוחד – ניתנה לו האפשרות לקבל מים חמים בלי כל חשש של כשרות.
על אחת ההנחות הניתנות לכל האסירים – ויתר הרבי, והיא : הטיול היום-יומי,
כל יום מוצאים האסירים לטיול למשך רבע שעה. מי לא טייל בחצר בית הסוהר ה"שפאלרקי" , אנשי מדע, רופאים מפורסמים, עורכי דין, סוחרים גדולים, פועלים, זקנים וצעירים. אין זמן קבוע לטיולים אלה, כל יום יושבים האסירים בלבבות דופקים ומחכים לאותו רגע בו יקראו לצאת לטיול, לשאוף קצת רוח צחה ולראות פנים חדשות.
אסור להתעכב אף לרגע בשעת הטיול, אלא לצעוד ולצעוד על אותו שטח, ואסור גם לשוחח עם אף אחד.
והשומרים באותה שעה תקיפים ונוקטים בצעדים חריפים, עובר מישהו אף כחוט השערה על חוקי בית הסוהר, מתכבד הוא על ידי השומר במתנת יד ראויה שנעשה לו חושך בעינים.
נחת רב אין לאסירים מהטיולים הללו.
והרבי ויתר מלצאת ומלהשתתף בטיולים היום יומיים.
כל משך ימי שבתו במאסר – פרט להליכתו לחקירות – לא יצא הרבי מתאו.
על ספר תהלים שלו היה הרבי רושם כל יום את התאריך היהודי: יום…פרשת השבוע…לחודש…
במשטר הכלא של הג.פ.או. מקבלים פרקי זמן, יום ושבוע משמעות אחרת מזו שמיחסים להם אנשים הנמצאים במצב נורמלי
מצב בריאותו של הרבי היה רחוק מלהשביע רצון. אולם הרופא שביקר אותו אחרי בקשותיו והפצרותיו של הרבי – קבע, אולי למרות רצונו הפרטי אלא תחת לחץ, כי מצבו מרשה להמשיך להחזיקו בכלא.
אחרי תשעת ימי מאסר, הורשה לו בפעם הראשונה, לכתוב מלים אחדות למשפחתו.
הרבי כתב שהוא מרגיש טוב, וביקש לשלוח לו את בגדי השבת שלו.
וביום ששי קיבל הרבי את בגדי השבת שלו ואבנטו.
בערב, לקראת שבת, לבש הרבי את בגדי השבת. שכח על מצבו, על בית כלאו, נעלמו ונגחו כותלי בית הסוהר, הרבי הרגיש את עצמו כאילו נמצא בביתו, וקיבל את השבת בחגיגיות ובקול ובניגון חב"די.
יושב לו אסיר ב"שפלרקה" בית הסוהר הצ’קיסטי האיום, לבוש בגדי המשי השבתיים שלו, ענוד אבנט, ומזמר "לכה דודי".
נעלמו ונגחו כותלי בית הסוהר, המנעולים והבריחים…
קפוטה של משי, אבנט, ונגינה חסידית "לכה דודי לקראת כלה".
***
בעשרים ואחד לחודש סיון, נקרא הרבי לחקירתו השניה.
נוסף על החוקרים הרוסיים נכחו ולקחו חבל ראשי בחקירה גם נחמנסון ולולאוו.
לולאוו הצטיין בגסות התנהגותו יותר מכולם, ועלה גם על נחמנסון היהודי.
נחמנסון היה בעל השכלה, גם לא היה בור מידיעת היהדות, וכשהיה שוכח על תפקידו כצ’קיסט היה מתיחס בצורה אנושית ועדינה.
לעומתו היה לולאוו נבער מדעת ומכל תרבות, כעסן ורתחן, עודנו נער הצטרף לצ’יקה והיא שעיצבה את אופיו, התנהג בגסות ובנערות.
ברם, הוא הרי היה החוקר-השופט ובדרך כלל ניהל הוא – לולאוו – את החקירה.
הוא גולל מחדש את כל הטענות נגד הרבי, שאל שוב אודות מהותה של החסידות, והאשים וחזר והאשים את הרבי בקונטרריבולוציה.
הדברים כאבו לרבי. במיוחד האשמה החוזרת ונשנית כקונטרריבולוציונר הדהימה את הרבי והוא פנה אל לולאוו מתוך לב רותח בדברי תוכחה:
– לולאוו זכור! אתה מביא לאנטישמיות על ידי ההאשמות שאתה טופל עלי. אתה יוצא נגדי באשמה מזויפת שכאילו ברצוני להוריד את הממשלה הסובייטית, וזאת ברגעים כאלה שזה עלול לעורר שנאה בלב הרוסים, באמרם שיהודי דתי רוצה להרוס את הממשלה. זכור לולאוו, חזור בך! אתה מביא רק שנאה על יהודים, אתה עוזר בהפצת האנטישמיות.
נחמנסון שתק ולולאוו האזין כשבת צחוק גסה נסוכה על פניו.
הרבי הוחזר לתאו, ומספר בדילי סיגריות קלטו את רישומיו הקשים מאותה חקירה.
![]()
