אחד הרגעים המרטיטים בתפילת ראש השנה, הוא הרגע שבו תוקעים בשופר והמתפללים עומדים תחת רושם אימת הדין.
במבט ראשון נראה מוזר כי לתקיעות השופר יש השפעה כה מרחיקת לכת. אחרי הכל, הרי השופר אינו אלא קרן של איל, צנוע מאוד במראהו החיצוני, ללא קישוטים, פיתוחים ושכלולים מיוחדים. אם ירצה מישהו לקשטו בזהב וכסף, בצורה שתשנה את הקול היוצא מן השופר, ייפסל בכך השופר כולו ושוב לא יהיה מתאים ליעודו המקורי.
גם הקולות המופקים מן השופר הם פשוטים למדי ואין בהם שום ייחוד "מוסיקאלי". אין גם כל אפשרות להפיק מן השופר קולות מוסיקאליים ערבים לאוזן ובכל זאת יש בשופר מה שאין בשום "כלי נגינה" אחר.
מוזר ככל שיהיה, הרי שדוקא המגרעות האמורות מסבירות את חשיבותו הרבה של השופר עבורנו. כי הרי אין כל כוונה שהקולות שהוא מפיק "יסברו את האוזן" מבחינה מוסיקאלית, אלא שיחדרו לקירות הלב וירדו חדרי בטן. קולות השופר נשמעים חמורים וצורמניים, יען כי הם מביאים בשורה חמורה ורצינית. וכדברי הרמב"ם שאמר, כי למרות שתקיעות השופר הם מצוה מן התורה, שלא ניתנו להם כל סיבות או הסברים, הרי שהם מגלמות בתוכן בשורה חשובה לאמר, "עורו ישנים מתרדמתכם !" הקיצו השקועים בעיסוקים ארציים בלתי חשובים והזונחים את הצרכים הרוחניים שלכם , עורו ותנו לנשמה שלכם הזדמנות!
לפי זה דומה איפוא קול השופר לקולה של החצוצרה המעירה חיילים ישנים ומזעיקה אותם להתיצב על משמרתם. קולות השופר, התקיעה הישרה הארוכה ולאחריה הקולות השבורים והמקוטעים של השברים והתרועה ולאחריהם שוב תקיעה ארוכה, הם כמו צעקה הבאה מעומק הלב, המלווה יללות ויבבות מקוטעות. הם חודרים לעמקי הלב וממלאים אותו חרטה על שגיאות העבר ועל הזדמנויות שהוחמצו בשנה שחלפה, הזדמנויות שבהם יכולנו להיטיב את דרכינו ולהיות הרבה יותר קרובים אל ה'.
השופר הוא פשוט, טבעי, רציני ולא מלאכותי וכך גם הקולות היוצאים ממנו. אלו הן תכונות ששומה עלינו לטפח בחיי היומיום, הן ביחסינו אל ה' והן ביחסים שבין אדם לחברו.
