המילה 'ירושה' מתקשרת אצל רבים עם "כתב הצוואה", על פיו יחלקו הזכאים את ירושת האב. אך ישנה גם ירושה רוחנית, מידות ותכונות אופי, אותן החל האב להוריש לבניו כבר בימי חייו.
כך גם בחיי האומה היהודית, וכפי שאמרו חכמינו: "אין קוראין אבות אלא לשלושה". שלושת אבות האומה הם אברהם יצחק ויעקב. הם שטבעו בעם את אופיו ומידותיו. כל אחד מהם הוריש ונטע בנו את התכונות והמידות שיוחדו לו.
איש החסד
בשתי הפרשיות האחרונות הספקנו להכנס לעולמו ואורח חייו של אברהם אבינו. מידתו המיוחדת היתה מידת החסד. וכפי שהוא מכונה בתורה ע"י הקב"ה: "אברהם אוהבי". אהבת הזולת מילאה את כל עולמו. הוא היה איש הטוב והחסד ולמטרות אלו הקדיש את גופו ונשמתו.
דוגמא מוחשית וקיצונית לחסד אברהם אנו מוצאים בפרשתינו בעת שסינגר על אנשי סדום ועמורה שהיו בעלי חטאים ומעשים אכזריים. אפילו אותם ביקש אברהם להציל מהשמדה!
מבחינה גשמית – היה דואג לכל עובר ושב ומארח בביתו כל עני ועזוב כשהוא מגיש לפניהם את המאכלים הטובים והערבים ביותר. אף מבחינה רוחנית היה זה אברהם שהאיר את העולם והפיץ את דבר אלוקים, מציאותו והנהגתו. הוא הוריד את כל אותם גילויים נעלים ועל ידי כך זיכך ורומם את העולם ממצבו השפל.
לא תמיד רק חסד
אולם, בסיפור מעשי החסד של אברהם אין אנו מבטאים את כל גדלותו, שהרי יכול להיות שכל זה נבע מתכונותיו הטבעיות שנתהוו בו כבר מיום הוולדו. אם כך, הרי שבמעשים אלו אין הוא ממצה את כל כוחותיו, אלא להיפך: התנהגותו דומה – להבדיל – לבהמה, שיצריה ותכונותיה הטבעיות הם המנהיגים אותה.
בעיון קל נוכל להבחין קודם כל כי מידת החסד והנדיבות אינם השליטים הבלעדיים במעשיו של אברהם. השכל שלט גם במידות אלו וכאשר סרבו האורחים לקיים את בקשתו של אברהם ולברך את א-ל העולם, היה משנה את יחסו ונוהג עמהם במידת הדין והגבורה. הוא היה תובע מהם תשלום על שירותיו ועל המאכלים והמשקאות שהגיש לפניהם, עד שנאלצו לברך לה' (ראו בהרחבה במגזין הקודם, על הפרק פרשת לך לך). עצם העובדה שאברהם לא השתמש רק במידת החסד שבו, וידע מתי למזג בה תכונות נוספות, מוכיחה כי הוא לא פעל על פי אינטרסים אישיים בהתאם לאופיו ומידת חסדו.
בניגוד לטבע
מידת האמת שבמעשי החסד של אברהם, שאינם נובעים רק מאופיו הטוב, מתגלית ביתר הדגשה בסוף הפרשה בה אנו קוראים על עקידת יצחק. במשך מאה שנה חיכה אברהם לבן, לו ינחיל את כל אשר לו בגשמיות, אך יותר מכל – ברוחניות. הוא זה שימשיך את דרך האמונה בה החל וינחיל אותה לדורות הבאים. כעת, משנולד זה, יצחק, מצוה עליו הקב"ה להקריבו לפניו כקורבן. אברהם אינו ממתין רגע אחד וממהר לקיים את ציווי ה'.
מפרשי התורה מרבים לדבר על יחודו של נסיון העקידה. מדוע דוקא אחריו אמר הקב"ה לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" ; וכי לפני כן, בתשעת נסיונותיו הקודמים, לא התגלתה מסירותו של אברהם ואמונתו התמימה לאלוקים?
רבים גורסים כי יחודו של נסיון העקידה היה בכך שאברהם, איש החסד, הסכים להקריב את בנו, שזהו לכשעצמו מעשה אכזרי מעין כמוהו, לשפוך דם, אפילו מבלי להתייחס לעובדה שהמדובר כאן בבנו. לכן כאשר עמד בנסיון, התברר שעבודתו אינה מוכתבת מכוח תכונות החסד הטבעיות שלו, אשר לבטח היו מונעות ממנו לעשות מעשה אכזרי שכזה, אלא שכל פעולותיו הן אך ורק בהתאם לציווי הבורא, וכשציווהו הקב"ה לשחוט את בנו – התגבר על טבעו והתכונן לבצע את ההוראה.
כאמור בתחילת דברינו, הרי שאברהם, אבי האומה, הוריש לנו את מידת החסד. חכמינו אמרו שאחד מסימניהם של בני ישראל הוא היותם גומלי חסדים. תפקידנו, אם כן, לגלות מידה זו מן הכח אל הפועל, להרבות באהבת-ישראל בין אדם לחבירו ובכך להביא לאחדות העם כולו.
