בדרך כלל ידוע, כי למספר שבע קשר מיוחד לענינים שבקדושה: היום השביעי הוא שבת קודש; פסח נחוג במשך שבעה ימים (בחוץ לארץ שמונה ימים, בגלל יום טוב שני של גלויות). הוא הדין לחג הסוכות. למנורה הטהורה אשר בבית המקדש היו שבעה קנים; השנה השביעית היא שנת שמיטה ואילו ביובל ישנן שבע שמיטות. בספרות הקבלה מכירים שבע מידות (חסד גבורה וכו').
אולם אין זאת אומרת, כי חג חנוכה הוא החג היחידי אשר לגביו המספר שמונה הוא בעל משמעות. הנה ברית נערכת לשמונה ימים ולא זו בלבד, אלא שהיא דוחה את השבת, שהיא ביום השביעי. לכהן הגדול היו שמונה בגדים וביום השמיני לאחר הקמת המשכן נמשח אהרון לכוהן גדול ובניו – ככוהנים. חז"ל אומרים, כי כינורו של המשיח יהיו לו שמונה מיתרים, בניגוד לכינור בו ניגנו הלויים בבית המקדש, שהיו לו שבעה מיתרים בלבד. חז"ל אומרים, כי לזה מכוונים מזמורי התהילים, המתחילים במילים "למנצח על השמינית".
מה הוא איפוא השוני בין שבע לשמונה?
בספרי חסידות מוסבר, כי המספר שבע קשור עם הטבע, עם העולם, בעוד שהמספר שמונה מסמל את מה שלמעלה מן הטבע, למעלה מן העולם. הנה הבורא ברא את העולם בששה ימים וקידש את היום השביעי, יום השבת. השבת היא, איפוא, כמו שאומרים, ה"נשמה" של ששת ימי המעשה ; השבת מחייה את ששת ימי השבוע, כך יוצא, כי השבת היא חלק מן העולם – חלק חשוב וחיוני. והיות שהשבת היא מהדברים שאפשר להסביר אותם על פי השכל, חלק מן העולם, יכולים אנו לתפוש בשכלנו האנושי (שאף הוא חלק מן העולם) את חשיבותה ומשמעותה של השבת.
אולם, כאמור, שמונה הוא מעל לטבע ומסמל את מה שלמעלה מן העולם, מה שנעלה משכלנו האנושי. מצוות מילה ביום השמיני דווקא – זהו דבר, שאי אפשר להבין או להסביר בשכל האנושי. אין לזה טעם ונימוק הגיוני: אלא שהבורא ציווה כך. לכן נבחרה מצוות מילה מכל תרי"ג המצוות, כמצווה המסמלת את הברית בין הבורא ובין עם ישראל. זוהי ברית הנצח, המאחדת את הבורא עם עמו ישראל. מצווה זו – המצווה הראשונה, הנעשית כאשר הילד היהודי הינו בן שמונה ימים בלבד, – מצווה זו מראה את הדרך ואת הצורה, בה צריכות להעשות כל המצוות: לא בגלל שהשכל האנושי מבין ומסכים שזה דבר טוב, אלא בגלל שכך צווה הבורא.
רעיון זה מודגש גם בברכה שמברכים את הילד בשעת הברית לאמור: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". והדגש הוא על כשם: כאשר אדם עושה מצווה לפי הבנת שכלו, הרי כשם ששכלו מוגבל, כך גם המצווה מוגבלת וגם הקשר שנוצר באמצעותה עם הבורא נותן התורה, הוא מוגבל. אולם כאשר האדם מניח את שכלו הצידה ועושה את המצווה בגלל שהבורא ציווה לעשות כך, הרי הקשר עם הבורא ע"י המצווה הוא בלתי אמצעי ובלתי מוגבל.
הכוהן הגדול עשה את עבודתו בבית המקדש, כשהוא לבוש דוקא בשמונה בגדים, בגדי כהונה. עבודת הכהן הגדול היתה קשורה ביום הכיפורים, בתשובה, סליחה, מחילה וכפרה. אלו הם דברים, שהם למעלה מן השכל ולמעלה מן העולם. עיקרה של התשובה הוא בלב וע"י ווידוי, חרטה על העבר וקבלה על העתיד. פירוש הדבר, כי ע"י מחשבה נכונה ודיבור נכון, אפשר למחוק עבירה שנעשתה במעשה, בפועל. יתר על כן, בדרגה הגבוהה ביותר של תשובה, לא זו בלבד שהעבירה נמחקת, אלא "זדונות נעשים כזכיות". אלו הם דברים שאי אפשר להסביר אותם על פי השכל; אין זאת כי אם זהו רצון הבורא ולבורא הרי אין מגבלות ומעצורים.
בימות המשיח – נאמר בספרי קודש – יתגלו דברים, שהם למעלה מן העולם ונעלים מן השכל. דבר זה מרומז בכך, שלכינור שישתמשו בו בבית שלישי, שיבנה בבוא המשיח, יהיו שמונה מיתרים…
עתה ניטיב להבין את הקשר שבין המספר שמונה ובין חג החנוכה. את החנוכה אנו חוגגים לזכר נצחונו של עם ישראל על היוונים. וזאת לדעת, כי היוונים של הזמנים ההם לא היו פראי אדם, ברבארים אוכלי אדם. אדרבא, הם היו בעלי "תרבות" גבוהה ומקרבם יצאו פילוסופים גדולים ואמנים מהוללים. אולם, הדבר הנעלה ביותר נחשב בעיניהם השכל האנושי.
כמה מאות שנים לפני התקופה בה התחולל נס חנוכה, יסדו אפלטון ואריסטו שיטות פילוסופיות, המהוות עד היום יסוד מוסד ללימוד הפילוסופיה בקרב העמים. אולם השכל האנושי, ככל שיהיה גדול יותר, הוא מוכרח להשאר בעל מגבלות והוא גם יכול להוביל את האדם לדרכים עקלקלות ולשקעו ביוון השחיתות ואי-מוסריות. דבר דומה ראינו בימינו אצל הגרמנים – עם שהצטיין בפילוסופים בעלי שם עולמי, אנשי מדע ואמנות ולאחר מכן הוכיח את עצמו כעם של מרצחים חסרי מצפון.
חנוכה מזכירה לנו את ההתנגשות בין התרבות ובין אורח החיים היהודי, אורח חיים של תורה ומצוות. אנטיוכוס הרשע רצה לכפות על היהודים את גישת היונים אל החיים, את ההשקפה היונית ואת דרכי החיים של אתונה. אולם העם היהודי דחה את התרבות וההשקפה היונית ובמסירות נפש גדולה לחם למען קיום התורה והמצוות, העומדות למעלה מן השכל האנושי. וכך אירע הנס: קומץ של היהודים ניצח את כוחות הרשע הענקיים, טיהר וקידש מחדש את בית המקדש שטומא על ידי היונים והדליק את המנורה בשמן זית, שלא נגעו בו היוונים. הטוהר והקדושה של תורה ומצוות, אותם מסמלת המנורה הטהורה, נשארו שלמים.
מכאן יובן מדוע חוגגים אנו את חג החנוכה במשך שמונה ימים ומדוע מדליקים אנו שמונה נרות. בכך מודגש, לא זו בלבד שהנצחון של חנוכה היה למעלה מדרך הטבע, אלא ובמיוחד היה זה נצחונה של השקפת התורה; השקפה המלמדת אותנו, כי הגישה אל התורה והמצוות צריכה להיות לא מצד השכל, אלא מצד קבלת עול, כי זהו רצון הבורא יתברך.
