"הבת שלך נחטפה והיא נמצאת במקום שמור. אם לא תיתן לנו מיליון דולר עד מחר בצהריים – לא תראה אותה יותר…" – קול טריקת שפופרת הטלפון סיים את השיחה. מר כהן החוויר כסיד, לפתע נפל והתעלף. אשתו מיהרה להעירו מעלפונו אך כששמעה במה מדובר החלה לזעוק עד לב השמים ונכנסה לפניקה.
עוד בטרם הספיקו להרגע ולטכס עצה נשמע צלצול הטלפון בשנית ושוב בקע ממנו אותו קול: "הזהר מלהודיע על החטיפה למישהו מחבריך או למשטרה כי בכך אתה מסכן את חיי בתך. את הכסף תשאיר מחר בצהריים מתחת לספסל הירוק שבקצה הפארק ואנחנו נחזיר לך את בתך. אולם… אם לא תבצע בדיוק את מה שאמרתי חיי בתך יהיו בסכנה…".
מר כהן הוא אדם אמיד, בעל נכסים רבים ומשמש כאחד מראשי הקהילה היהודית בעירו. המחשבה הראשונה שעלתה במוחו היתה כי מדובר בטרוריסטיים ערבים ולכן החליט להענות מיד לדרישותיהם.
למחרת הגיע בחששות כבדים אל הגן. להפתעתו הבחין ב… מכונית משטרה החונה בקרבת מקום. הוא נתקף פחד שמא החוטפים יחשבו שהודיע על החטיפה למשטרה ויהרגו את בתו, אך למרות זאת הגיע אל המקום המיועד, השליך את חבילת הכסף מתחת לספסל והסתלק מהאזור…
בחוזרו הביתה ציפתה לו הפתעה… הוא מצא את בתו ואמה מחובקות ובוכות, לדברי הבת היא הובלה במכונית כשעינייה קשורות עד לביתם.
בשעות הערב ניצב בפתח ביתם שוטר ובפיו חלק נוסף מהסיפור המרתק: "המשטרה ידעה מהחטיפה והגיעה למקום כדי לעקוב אחרי המתרחש אך עד עתה לא בא אף אחד לקחת את הכסף…" – סיים השוטר את הודעתו ומסר למר כהן את חבילת השטרות.
דברי השוטר הפרו את השקט והשלווה ששררו בבית במשך השעות האחרונות: "מי יודע, אולי נודע לחוטפים שהמשטרה עוקבת אחריהם ולכן לא לקחו את הכסף וכעת יחליטו לנקום המשפחה.." – חששו ההורים. הם סגרו את כל חלונות הבית וירדו למרתף, שם הסתגרו במשך מספר ימים מחשש לצאת לרחוב. בצר לו, נזכר מר כהן בשליחו של הרבי מליובאוויטש שהתגורר בעירו והחליט להתייעץ עמו.
פניו החוורות, לבושו המרושל ומראהו העלוב של מר כהן המכובד זעזעו את השליח שלמשמע הסיפור הציע לו בראש וראשונה לעבור לגור בביתו. בינתיים ניגש למשרדו וכתב על כל המקרה לרבי. להפתעתו קיבל תוך זמן קצר תשובה : "יתן עשירית מכל רווחיו לצדקה – ולא על ידי, ויבשר בשורות טובות. אזכיר על הציון". כששמע מר כהן את תשובת הרבי חזר הצבע לפניו ופחדו נמוג. הוא הרגיש שהרבי עומד איתו, בטחונו גבר ולא היה קץ לשמחתו. יחד עם השליח ערך חשבון מדוקדק של רווחיו ומיהר לשלוח את סכומי הכסף הדרושים למוסדות שונים בארץ ישראל.
שבוע ימים לאחר מכן נתבקש לבוא לתחנת המשטרה. שוב חזרה לרגע הרגשת הפחד מפני הבאות, אך בפגישתו עם קצין המשטרה התגלה לו הפרק האחרון של הסיפור: המשטרה העלתה בחקירתה כי החוטפים היו נערים אשר חמדו לצון וניסו לעשות "כסף קל" אולם ברגע האחרון התחרטו ולא לקחו את הכסף.
במסיבת ה"דינר" השנתי של מוסדות חב"ד בעיר סיכם מר כהן את הפרשה:
"איני יכול לתאר בפניכם את הרגשתי ברגע ששמעתי את תשובת הרבי", אמר בהתרגשות, "דם חדש זרם בעורקי. הרבי ביקש להבהיר לי כי אין ממה לפחד והחיים חייבים להמשיך כרגיל, העסקים צריכים לפרוח ולהניב רווחים כדי שאוכל להרבות בצדקה".
