כמה מחסידי הצדיק רבי ישראל מרוז'ין ישבו בבית-המדרש ודיברו על המצב. "אוי ויי", נפלטה לפתע אנחה כבדה מפי אחד החסידים.
"על מה אתה נאנח?", שאלוהו חבריו.
"על הגלות הקשה והארוכה, שאין רואים את סופה", ענה החסיד. מכאן ואילך נסבה השיחה על עניין הגלות הארוכה והגאולה הנכספת.
"מדוע הקב"ה מחזיק אותנו זמן רב כל-כך בגלות?", שיגר אחד החסידים שאלה רטורית לחלל האוויר.
"סיבותיו עמו", ענה חסיד אחר.
"אפשר כי בכך הוא מבקש להעמידנו בניסיון ולבחון את מידת נאמנותנו אליו", השיב שלישי.
"'נחת-רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני'", הוסיף אחד מבני החבורה. "הקב"ה מתענג על כל רגע ורגע שיהודים מקיימים מצוות בגלות".
כך הוסיפו החסידים עוד ועוד לחפש סיבות לגלות המתמשכת ו'להסביר' את הקב"ה.
לפתע נפתחה דלת חדרו של הרבי והצדיק יצא מן החדר. פיותיהם של החסידים נאלמו דום ביראת-כבוד. ניגש אליהם הרבי והתיישב אל השולחן. "הבה אספר לכם סיפור נאה, שגם אם מעולם לא התרחש, מוסר-השכל בצידו", פתח ואמר. והוא סיפר:
כידוע, לא-מעט יהודים מתגוררים בעיירות נידחות ובכפרים קטנים, שבהם החיים היהודיים דלים למדיי. יהודים אלה, שמצעירותם, ולעיתים אף משחר נעוריהם, נעשו שוליות אצל בעלי-מלאכה, גדלו בלי תורה ובלי הדרכה. בורותם רבה וידיעותיהם, בכל הקשור לדיני ומנהגי ישראל, אפסיות. פעמים אינם יודעים קרוא וכתוב ובכלל זה ללמוד ולהתפלל.
ואולם גם בקרב יהודים אלה פועם לב יהודי חם, ובהתקרב יום חג נוהגים הם לנסוע לעיר השכנה, לעשותו באווירה יהודית הולמת. במיוחד הם משתדלים לבלות את הימים הנוראים בקהילות גדולות, שבהן יש בית-כנסת ומניין לתפילות. כאמור, גם מי שאינם מסוגלים להתפלל בעצמם מגיעים לבתי-הכנסת כדי להיות נוכחים בתפילה.
מעשה בכפרי אחד, בור גמור, שנדד לעיר השכנה ובא לבית-הכנסת בבוקר ראש-השנה. ישב והביט נכחו, מבלי שתהיה לו יכולת כלשהי להתפלל או לדעת מה הציבור עושה בשעה זו. כשהגיע הציבור לתפילת שמונה-עשרה, אחז רגש התעוררות בלב המתפללים והם החלו להתייפח. לא הבין הכפרי ותמה בליבו – על מה ולמה בוכים הם? הלוא שום קטטה לא פרצה ביניהם וכל אסון לא ניחת על ראשם מאז החלה התפילה?!
חשב הכפרי וחשב, ולבסוף הגיע למסקנה – אין זאת אלא שהם בוכים על שהתפילה מתארכת יתר על המידה, ובטנם מקרקרת מרעב, שהרי מהבוקר לא בא לפיהם כל דבר מאכל. רעבים הם אפוא!…
מכיוון שגם הכפרי היה רעב, הצטרף לקהל ובכה גם הוא.
בינתיים הסתיימה תפילת שמונה-עשרה, והמתפללים חדלו מבכיים. שוב עוררה התנהגות המתפללים את תמיהת הכפרי – הרי איש מהם לא אכל בינתיים דבר ורעבונם אך הוסיף וגבר, ומדוע אפוא הפסיקו לבכות?
הניח הכפרי את ראשו בין כפות ידיו והתעמק בהרהוריו, כשפניו לובשות ארשת רצינית. לפתע נזכר כי קודם שעזב את בית מארחו, בדרך לבית-הכנסת, הבחין בעקרת-הבית המניחה בתוך סיר החמין נתח בשר קשה, הדורש בישול איטי וממושך. בשר זה, ככל שהוא מתבשל יותר, נעשה רך וטעים יותר.
זו אפוא הסיבה שהמתפללים פסקו מבכיים, אמר הכפר בליבו, שכן הם נזכרו בבשר המתבשל לאטו, והוא משתבח והולך ככל שהתפילה מתמשכת. השתכנע גם הכפרי עצמו כי אין הצדקה לבכי, נתקררה דעתו והוא חדל מלהצטער ולבכות.
כעבור שעה החלו התקיעות ולפתע פתחו המתפללים בפרץ חדש של בכי. הפעם היה הבכי קורע-לב ממש. הכפרי, רעב ומותש, התחיל לחשוב מחדש, בניסיון לרדת לעומק דעתם של המתפללים. על מה בוכים הם עכשיו?, שאל את עצמו. אימץ הכפרי את מוחו עד שלבסוף התיישבה תמיהתו – אמנם הבשר יהיה טעים ורך יותר ככל שיתארך בישולו, ובכל-זאת, כמה זמן אפשר לחכות?!… הצטרף אף הוא לבכי המתפללים.
סיים הרבי את סיפורו, קם ממקומו ושב לחדרו.
אך יצא הרבי החלו החסידים לדון בסיפורו ובמוסר-ההשכל שבצידו. היה ברור להם כי הרבי, אף שלא היה עד לשיחתם הקודמת, כיוון לתוכנה. הם הבינו כי סיפורו של הרבי אינו אלא משל.
והנמשל: אמנם ככל שהגלות מתמשכת תהיה הגאולה גדולה ומופלאה יותר, אבל סוף-כל-סוף, המצב הזה, שעם-ישראל סובל ונרדף שנים רבות כל-כך, מוכרח כבר לבוא לקיצו, שהרי, כפי ששאל הכפרי הפשוט, כמה זמן אפשר לחכות?!
