מסופר על אחד הצדיקים, שבהיותו ילד שיחק עם חבריו בהליכה על חבל שנמתח בין שני עצים. הילדים האחרים התחילו ללכת על החבל ובשלב כזה או אחר מעדו ונפלו, ואילו הוא צעד בביטחון עד הסוף. שאלוהו כיצד הצליח לעשות זאת. השיב הילד: "חבריי הביטו למטה, נבהלו ונפלו. אני לא הסתכלתי למטה, אלא נעצתי את מבטי ביעד ולשם צעדתי".
תכונה זו משקפת את החומר שממנו קורצו מנהיגים אמיתיים. בני-האדם הרגילים רואים את הקשיים והסכנות, ולכן הם נרתעים ומהססים. לעומתם, המנהיג שם לנגד עיניו את החזון ואת היעד. גם הוא יודע שיש קשיים ובעיות, אבל עיניו נעוצות במטרה ובאתגר, ובכוח האמונה הוא גובר על הקשיים ומכניע את ההתנגדויות.
"אין בלתי-אפשרי"
יש בני-אדם שתמיד יסבירו לך למה אי-אפשר ולמה זה מסובך ומסוכן. הם אינם טיפשים. הם מדברים דברי טעם ומציגים את הסכנות ואת החששות האמיתיים. אבל השורה התחתונה היא: בלתי-אפשרי.
לעומת זה, יש מי שיאמרו: אפשר. אם יש קשיים, צריכים למצוא את הדרך לגבור עליהם. אם יש חששות, צריך לנטרלם. אם יש סיכונים, יש לצמצמם. אבל עיניהם נעוצות ביעד, והם אינם מניחים למכשולים לעצור את ההתקדמות לעבר המטרה.
היו שנים שהמוטו של יחידות העילית בצה"ל היה: "אין בלתי-אפשרי". מפקדים הסתכנו והעזו, והגיעו להישגים מפתיעים ועוצרי-נשימה. באותן שנים, כשדיברו על 'הזרוע הארוכה' שלנו, זו הייתה מציאות שאויבינו רעדו מפניה. הם ידעו שהעם היהודי ימצא אותם גם במקומות המסתור הבטוחים ביותר ויגבה מהם את המחיר על מעלליהם.
באותם ימים ידענו להוציא אל הפועל בתוך כמה ימים מבצע עוצר-נשימה של שחרור מטוס חטוף באנטבה. מי שהחליטו על המבצע הזה קיבלו עליהם סיכונים אדירים, אבל היה ברור להם שמוכרחים להעז ולהסתכן. כיום, לדאבוננו, איננו יכולים לחלץ חייל או שבוי שלנו, הנמצא במרחק נגיעה מאיתנו. האוּמנם באמת איננו יכולים, או שכיום הכול עסוקים בוועדות חקירה ובכיסוי עצמם, במקום בניסיונות להעז ולהצליח.
העזה ודבקות במטרה אין לזהותן עם פזיזות ועם זלזול בסכנות ובקשיים. חזון איננו קלות-דעת וחוסר אחריות. המנהיג האמיתי יודע את הקשיים והסכנות טוב מכל אחד אחר, ובכל-זאת הוא נחוש לגבור עליהם. הוא נוסך אמונה במונהגיו, שלא להירתע מפני המכשולים, אלא לגבור עליהם ולהגיע למטרה למרות הכול.
האמונה מנצחת
זה למעשה הוויכוח בין עשרת המרגלים לבין יהושע וכלב. המרגלים מפרטים את האיומים ואת הקשיים, ואילו יהושע וכלב נוסכים אמונה וביטחון. המרגלים אומרים: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו", ואילו כלב מכריז: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". המרגלים מכניסים מורך בלב העם וגורמים לבני-ישראל לשאת את קולם בבכי, ואילו יהושע וכלב אומרים: "אל תיראו את עם-הארץ… ה' איתנו, אל תירָאום".
אם נכנסנו לבסוף לארץ-ישראל, זה בזכות אנשים כיהושע וכלב. לוּ היינו שומעים בקול המרגלים, היינו נשארים במדבר ואובדים חלילה. הם הצליחו לעורר בעם את האמונה ביכולת ה', ואז פתאום מתחולל מהפך: מי שאך אתמול בכו על האסון העתיד להתרחש, קמו פתאום חדורי נחישות: "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'". אלא שהנהייה אחר הפחדים והחששות גרמה לעם-ישראל להישאר במדבר עוד ארבעים שנה.
גם כיום יש מי שמפחידים את העם ומציירים את הסכנות והקשיים. התשובה היא אחת: חיזוק האמונה, החדרת ביטחון בה', ומתן תקווה שבעזרת ה' נצליח לגבור על כל הקשיים ולהגיע לגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
