היום, לאחר השיעור הקבוע, שאחר שחרית. ניגש אלי א' המתפללים הקבועים, יהודי בשנות השמונים לחייו, ר' נח שמו. "רעבע, מוז'נא זאדאט וואפראס?" (אפשר לשאול שאלה?) כמובן נהנתי בחיוב.
הוא פותח את הספר שהחזיק בידיו, היה ספר "סליחות" שהודפס מחדש עם תרגום לרוסית (בהוצאת "לחיים" ותבוא עליהם ברכה). "קראתי פה משהו, שמאוד לא מובן לי" הוא קורא מלה במלה מתוך התרגום הרוסי "ווינאווני מי, באלשעי צ'עם ליובאוי נאראד" "אשמנו מכל עם"..
הוא הרים מבטו אלי, מבטו צמרר אותי, בעיניו היו דמעות. "רעבע" הוא אומר/שואל "רעבע, האומנם אשמים אנו מכל עם"?
"ומה עם הפאשיסטים, חיות האדם, רוצחים נתעבים, האומנם אשמים אנו מהם?" שאל בקול שקט. הוא לא פירט הרבה, אולי מפני שהיה קשה לו, או מכיוון שידע שאני מכיר את סיפורו, על כך שנשאר יחיד עם אמו, לאחר שכולם, כולם נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש.
הוא השפיל מבטו, והמשיך בקול חנוק "ומה עם המוסלמים הקיצוניים, שחיי אדם שווה בעינהם כקליפת השום, האומנם אשמים אנו מהם?".
שאלתו היכתה בי, ובימי הסליחות והוידויים, אני חייב להודות, שבפזיזותי, התחלתי להסביר לו הסברים שונים שאין הכוונה שאנו בטבע אכזריים מהם, אלא ביחסים שבין אדם למקום, שאנו כיהודים דווקא בגלל החוקים הרבים המיוחדים לנו, עם כל תנועה לא נכונה, אנו אשמים. הוא קצת נרגע, אבל אני הזדעזתי ולא ממנו אלא מעצמי, מנסיוני לתרץ לו את שאלתו, נסיוני להסביר לו שהנאמר כאן הוא נכון.
מגיע יהודי, בעל מסירות נפש על כך שהוא יהודי, לעולם לא הכחיש את יהדותו וזועק "ריבונו של עולם, האומנם אשמנו מכל עם?" ואני במקום להצטרף לצעקתו, ניסתי למתן אותה..
לא, ריבונו של עולם, אנו לא מוכנים למתן את הצעקה שנשאת אליך.
ריבונו של עולם, הבט נא על העניים היהודיות הללו, הבט נא על סבלו העמוק של יהודי זה, הבט נא על יסורי נפש עצומים שהיו למנת חלקו. הבט נא איך שבכל זאת ולמרות הכל את שמך לא שכח.
האומנם, ריבונו של עולם, האומנם אשמנו מכל עם?
