זהו סיפורה המרגש של שולמית סאקסון, שבשנת תשמ"ב (1982) חגגה בת-מצווה. "לפני בת המצווה אמרו לי לבשר על כך לרבי, ולבקש את ברכתו", היא מספרת.
"חשבתי שאם אני מבקשת את ברכתו של הרבי, מן הראוי שגם אני אתן לו ברכה", סיפרה בראיון לחברת המדיה JEM, "לא רק לקחת אלא גם לתת – זו הייתה דרך החשיבה שלי אז, כילדה בת כמעט 12".
"אבל התביישתי קצת. לא ידעתי אם זה הנוהל המקובל, לא היה לי את מי לשאול, והחלטתי לכתוב ברכה באמצעות צופן. אחי הקטן לימד אותי את הצופן המשמש במזוזה. הייתי מודעת לכך שלרבי ולרבנית אין ילדים, וחשבתי שהברכה הטובה ביותר שאוכל לתת לרבי היא ברכה לילד".
שולמית חיברה מכתב, ובסופו הוסיפה: "בִּרכָתי לרבי, שיוולדו לו בנים, אף על פי שלא נגזר לו כך". הברכה הופיעה בצופן שמבוסס על החלפת כל אות בקודמתה בלוח הא'-ב'. ותחילתה נראתה כך: "אקישט כקאט רטהכגה כה אמטל"…
תאריך המכתב היה בצאריך ג' בתשרי – יממה בלבד לאחר ראש-השנה, אך זמן קצר לאחר מכן התקבלה תשובה מהרבי. הרבי איחל לשולמית שתגדל להיות בת ישראל כשרה, בת חב"ד, ובתחתית המכתב הופיעו כמה אותיות ששולמית פירשה אותן כסוג של חתימה.
"הראיתי את זה לאחי, ואז הוא אמר: 'לא, זו תשובתו של הרבי אלייך באותו הצופן. הרבי כתב: "שהגד סך דאקיד", שפירושו, בקוד הצופן: "תודה על הברכה".
"שנים רבות המכתב היה גנוז, אך כשקראתי אותו בבת-המצווה של בתי, הבנתי איזו זכות יש לנו, שזכינו לצדיק כזה, שהקדיש מזמנו כדי לקרוא את מכתבה של ילדה בת 12, ולהשיב לה תוך שימוש באותו הצופן, כך שיהיה ברור שהרבי משיב לי באותו הקוד בלי 'להרים גבות'. כך בפשטות: 'תודה על הברכה'".
באדיבות: אתר צעירי חב"ד בישראל
