אחד הדברים המכעיסים מיוחד בתוך המערכת הזוגית, זה בת או בן זוג שמדבר ומבטיח, מתחייב, ומתאר… אבל בפועל, לא עושה שום דבר. אין יותר מתסכל מהבטחה של בן זוג, שאחרי שעה מתרסקת ונעלמת כלא הייתה.
ואתן דוגמא. איש מבקש מבת זוגו שתקצר את השיחות שלה בשעות הערב, עם אמה. "גם אני רוצה לקבל ממך קצת תשומת לב, בבקשה תקצרי את השיחות הללו". והאישה עונה לו: "אין בעיה, אתה צודק. זהו אני מדברת עם אמא שלי חמש דקות, ואני איתך" ואחרי עשר דקות האמא מתקשרת, והבעל מקווה שאכן הפעם זה יהיה אחרת. הוא מחכה חמש דקות. ועשר. ועשרים. עד שהוא מתפוצץ מבפנים, ונכנס למיטה עצבני, מתוסכל וכועס כאחד.
מה עושים עם המילים שאין להם כיסוי במציאות? האם עדיף שלא לומר אותן בכלל? חשוב להדגיש כי כמעט תמיד המילים וההבטחות, באות מתוך רצון אמתי. אלא שהיישום במציאות מורכב וקשה הרבה יותר (מהדיבור..).
אישה יקרה סיפרה לי שבעלה מרעיף עליה מילים טובות. "אני אוהב אותך", "מתגעגע אליך", "מלאך שלי", וכדומה. אך למרבה הפלא המילים הללו רק מרגיזות אותה. כששאלתי אותה מדוע היא תיארה זאת בפשטות ובכאב: "אין שום כיסוי למילים הללו! זה רק מילים! בפועל הוא לא עושה שום דבר שמביע את זה! לא עוזר לי עם הילדים, לא מקשיב, לא מתעניין, לא… ולא… ולא… הדבר היחיד שהוא כן עושה זה מדבר". היא הסבירה ואמרה שהמילים אפילו מרחיקות אותה יותר. "זה יוצר בי אי אמון כלפיו! שהוא אומר ולא עושה, זה רק פוגע בביטחון ובקשר שלנו בכלל".
העניין המרכזי שעולה מכל אלו כבר הוזכר בפרקי אבות: "אמור מעט ועשה הרבה". בזוגיות זה בולט במיוחד. הקשר האמיתי נבנה מתוך העשייה. הבטחות ורצונות זה דבר חשוב, אך כשפעם אחר פעם הם מנותקים מהמציאות בפועל, עדיף לוותר עליהם בכלל.
אתה רוצה לשמח את אשתך? אז אל תגיד שאתה רוצה לשמח אותה- פשוט תשמח אותה! תעשה! את רוצה להבין יותר את בעלך? אל תגידי לו שאת רוצה להבין אותו, אלא פשוט תביני. תעשי!
"אני מפחד לעשות!"
בהקשר לכך, אמר לי פעם בעל, שהוא פשוט מפחד לעשות. "אשתי תמיד מתלוננת שאני לא שולח לה הודעות במשך היום. אבל האמת היא שאני חושש לכתוב לה, ומעדיף להימנע. למה? כי תמיד יהיה לה הערות. 'למה כתבת ככה? למה לא כתבת אחרת? היית צריך לנסח כך או כך…' אני מעדיף לשבת ולא לעשות, מאשר להתאמץ לעשות, ובסוף לחטוף ממנה הערות". וזוהי נקודה חשובה מאוד להבהיר.
אין ספק שביקורת מרחיקה את הרצון לעשות בשביל האחר. ביקורת ותחושת אשם מורידות מוטיבציה להשקיע ולנסות. אך עם כל זה, אני מאמינה כי תמיד עדיף לעשות, ואולי גם לטעות, מאשר לא לעשות ולא לנסות כלל.
טעויות תמיד יהיו. וזה לא נורא.
מטעויות לומדים. דרך העשייה, גם אם היא קצת שגויה או לא בדיוק, אפשר ללמוד ולהשתפר להבא. אפשר להכיר האחד את השני קצת יותר. אך מאי עשיה, מחוסר מוכנות לנסות בפועל, פשוט נתקעים במקום. דבר לא יכול להתפתח כך.
אחד הדברים מקדמים את הזוגיות שלנו הוא העשייה שלנו זה למען זה. אמנם גם מילים והבטחות הן חשובות, אך מילים אמתיות. שמחוברות למציאות, שמתארות רצון כנה. הבטחה שיש בה ממש. העובדה שאנו מנסים לעשות, גם אם פעמים זה לא בדיוק מה שהצד השני חפץ, כמעט תמיד זה יותר טוב מריק שנוצר מאי עשייה. כמו שנאמר: "לפחות הוא ניסה…".
אז באו נעשה וננסה. תפסיקי להבטיח ולהגיד. פשוט תתני. תראי. ותמחישי לו במציאות. וגם אתה. תפסיק להצהיר הצהרות. תתחיל להוכיח לה בפועל. תקנה. תקשיב. תעזור. תעשה.
הדיבור הרב גוזל מאתנו כוח, אז בואו נוציא פחות אנרגיה על הבטחות והצהרות, ונשאיר את הכוחות ליישום ולמימוש במציאות!
